פורסם: 22 ביולי 2023

***

סיימתי את הפרק הקודם בהבטחה שבפרק הנוכחי אפרגן קצת לתקשורת, רגע לפני שאני גולש יחד איתה במדרון החלקלק אל התהום של ימינו, שבה אשת ראש הממשלה עורכת בעצמה מבזקים בוואלה, שמעון ריקלין הוא עיתונאי בכיר, ותעמולת שטנה קונספירטיבית משודרת בלופ אינסופי, במסווה של ״חדשות״, ב״ערוץ המורשת״ 14. 

לכאורה יש מין סוג של פרדוקס מובנה במשימה שלקחתי על עצמי כאן. הבעייתיות הזו עלתה בכמה תגובות שקיבלתי על הפרק הקודם, ובעיקר על פוסט הפייסבוק שכתבתי כדי לקדם אותו (שעסק בתיק 4000).

הנה קטע מייצג מתוך תגובה אחת, שאהבתי במיוחד (באמת אהבתי! לא במרכאות):

יש את זה גם בגרסה יותר, המממ… ״עממית״, בצורת מם ביביסטי שמישהו העלה איפשהו (אין לי מושג מה המקור):

בכל מקרה, פייר אינאף. אכן קשה לסנגר על התקשורת. לא בכדי, מדובר באחד המוסדות המושמצים ביותר, בעולם בכלל ובישראל בפרט.

ניקח למשל את המקור המוסמך ביותר אצלנו לגבי אמון הציבור במוסדות – הלוא הוא סקר מדד הדמוקרטיה השנתי. המדד האחרון נערך ב-2022 ופורסם בינואר השנה, ולפיו, התקשורת בישראל זוכה לאמון של פחות מרבע מהישראלים (23%) – גבוה יותר רק מהכנסת (18%) והמפלגות הפוליטיות (9% עלובים).

אגב, השפל היחסי הזה הגיע דווקא אחרי כמה שנים של עלייה באמון הציבורי בתקשורת.

מה אמרתי עכשיו???… כן כן!

זו דוגמה נהדרת שממחישה עד כמה נתונים יכולים להיות מתעתעים, כשמסתכלים עליהם באופן שטחי.

גם לי זה נשמע מפתיע, אבל אז התעמקתי טיפה, וגיליתי שכשבוחנים את הנתונים בצורה קצת יותר מעמיקה, מוצאים שכל העלייה הזו נזקפת לזכות פלח אוכלוסייה אחד – ישראלים המגדירים עצמם ימנים. אבל זה לא הכול. בקרב הציבור הזה, אכן חל זינוק חד באמון – אבל כשמפרקים את האמון הזה לגורמים, מגלים שכולו נזקף לשני אמצעי תקשורת ספציפיים: הרשתות החברתיות, והרדיו האזורי – כלומר, שני המעוזים הכי בולטים של הפצת חדשות כזב (שהם גם שני הרחוקים ביותר מההגדרה המסורתית של ״תקשורת״, מבין אלו שמופיעים בסקר).

אז גם חלק מה״אמון״ הזה שעוד נותר – הוא בעצם אמון בשקרים שמלטפים את הדעות הקדומות של הקהל.

עילת הסבירות של הכותרת

אז ״התקשורת משקרת״. זו הטענה. שתי מילים בסך הכול. מאוד פשוט.

לפני שאני משיב לה, אני רוצה לנתח את הטענה עצמה, טיפה יותר לעומק.

״התקשורת״ – מה זה?…

בתור התחלה, אני אעשה אבחנה ברורה: התקשורת שאני מדבר עליה כאן – וזו גם התקשורת שהטענה לעיל מופנית כלפיה – היא עיתונות החדשות (News Journalism).

בדיון הזה לא נכנס ״האח הגדול״, וגם לא נכנסים מדורי סלבס ורכילות. גם לא עמודי הדעות (לעת עתה, כי דווקא יש לי המון מה להגיד לגביהם).

בדיון הנוכחי אני מתכוון לחלק בתמהיל ה״אינפוטיינמנט״ שלכם, שמתיימר לספר לכם את האמת, באיצטלה אובייקטיבית. 

גם בחלק ה״צר״ הזה, אחרי שנפטרים מהרעש הבידורי/פובליציסטי ומתמקדים רק בחלק שעוסק בניוז – אני חושב שאפשר להסכים שלא מדובר בהיצע הומוגני במיוחד. רחוק מזה.

על פי ניסיון ארוך שנים, אני יכול להניח שאם תדגמו עשרה אנשים במשמרת אקראית בדסק חדשות כלשהו – תקבלו עשר דעות שונות על כל נושא (בכלי תקשורת נורמלי; שימו בצד לעת עתה את המוטציות בסגנון ישראל היום או ערוץ 14) .

תנו להם לערוך ידיעה – וכל אחד יעניק לה כותרת קצת אחרת. בתהליך שכבר נגעתי בו בפרק הקודם, כל אחד ייתן את הטאץ׳ האישי שלו, שהוא תוצר של השקפת העולם שהתגבשה אצלו, לאור חייו עד אותו רגע, בנושא הספציפי שעומד בפניו (וגם של כמות השעות שישן בלילה, ושל שיעור הקפאין בדם שלו, ואולי של עוד כמה חומרים).

כעבור כמה שעות תתחלף המשמרת – יגיעו עשרה עורכות ועורכים אחרים, עם עשר דעות חדשות, קצת אחרות. לרוב, ההבדלים זניחים. מדי פעם הם פחות זניחים. כשבוחנים את כולם יחד – אלפי מיקרו-החלטות עריכתיות ביום – הם מתפזרים באופן נורמלי, מסביב לאיזשהו מיינסטרים, שמייצג קונצנזוס מערכתי.

תוך כדי העבודה, מתקיים כל הזמן שיח סביב הקונצנזוס הזה. ויכוחים, צעקות. תדמיינו שולחן ארוחת שישי של משפחה ממוצעת, רק שכולם חפרנים מקצועיים, חוכמולוגים מטבעם ובעלי דעה מוצקה על כל נושא, במשמרות מסביב לשעון, 24/7.

צריך ממש לאהוב אקטואליה בשביל לא להשתגע. אני?… קצת השתגעתי, על בטוח.

עכשיו אני רוצה לטפס כלפי מעלה, בסדר גודל.

בכל מערכת חדשות נוצר קונצנזוס כזה. במסגרת התקשורת המיינסטרימית בישראל, יש כמה עשרות מערכות חדשות כאלה, וגם הקונצנזוסים שלהן מתפלגים – כמה מפתיע – באופן נורמלי, סביב איזשהו מרכז. קונצנזוס ציבורי. אין להן ברירה אחרת, כי אחרת לא יהיה להן קהל. כל אחת תתפוס את הנישה שלה, ומדי פעם תזוז קצת לכאן או לכאן, ככל שמתחלפים האנשים והקהל מתעדכן. זה תהליך שקורה באופן טבעי (אם לא מפריעים לו). כוחות השוק וזה.

בתור מי שחי בתוך זה כל כך הרבה שנים – הטענות של אנשים מבחוץ, כאילו ״התקשורת״ היא איזה דמון קונספירטיבי, מו״ל או עורך כל-יכולים שמפעילים צבא של עיתונאים כמו בובות על חוט, נשמעות לי כל כך מגוחכות… אולי ככה ביביסטים מדמיינים עיתונאים, כי התיאור הזה מתחבר לעולם המוכר שלהם (ואת תמונת הראי של ה״שטן״ הזה הם אכן בנו בערוצי התעמולה שלהם) – אבל באמת שהמציאות הפוכה במאה שמונים מעלות.

אין עוד הרבה מקצועות שמעניקים כזו מידה של חופש ועצמאות לאנשים שעוסקים בו, כמו העיתונות (אולי האקדמיה, וגם זה רק אחרי שמקבלים קביעות).

המקצוע הזה מקדש את שיקול הדעת של האדם. כל החלטה כיצד למסגר ידיעה עוברת דיון של ״עילת סבירות״ עיתונאית (שימו לב – כדי להקליל, אני משתמש פה במושג פופולרי שהקהל הרחב מכיר 🙄) – בניסיון לחשוב עליה לעומק, לשקול את האינטרסים המעורבים, להבין גם את ההשלכות ארוכות הטווח, ובסוף להחליט אם בכלל הדבר הזה אמור לעניין מישהו. אם התשובה היא ״כן״ – עוברים לשאלות כמו ״את מי״, ו״למה״.

במקביל, צריך גם להביא רייטינג – אחרת לא יהיה מי שיקרא. ויש את כל השיקולים הפחות טהורים, שאגיע אליהם בהמשך. זה משחק עדין של איזונים, ולפעמים מקדישים חצי שעה לוויכוח בשאלה איזו משתי מילים מתאימה יותר לכותרת.  

לפחות עד שהתחיל השיבוש הגדול לפני כ-20 שנה – העיתונות, בדרך כלל, ייצגה את סך כל האנשים שעסקו בה.

הא!

אז הגענו לפיל שבחדר. ״האנשים שעוסקים בעיתונות״.

סורי, אבל אני לא רוצה להיכנס לשאלה ״האם התקשורת שמאלנית״, כי אני לא חושב שזו שאלה מעניינת. התשובה טריוויאלית לגמרי.

בעיתונות החדשות עובדים בני אדם – עורכות, כתבים, מפיקות, צלמים וכו׳ וכו׳ – שהתפקיד שלהם הוא לדעת להבדיל בין הדעות הפוליטיות שלהם לבין המחויבות שלהם לדווח לציבור את האמת. כל עוד נשארים בעיתונות המיינסטרים, רובם בסך הכול מצליחים לשמור על הגבול הזה מאוד ברור, רוב הזמן. גם בזה חלה כמובן שחיקה, אבל זה לא תהליך שהוא מחויב המציאות! זה לא תמיד היה ככה, וגם היום זה כנראה הרבה פחות גרוע ממה שאתם חושבים.

בפעם ה-532: אני לא תמים. אני מוכן ״להודות״, לפי התצפית ארוכת השנים שלי, שבין האנשים האלה יש רוב די מוצק (אם כי רחוק מלהיות מוחלט) לדעות ליברליות, פלורליסטיות, הומניסטיות, ונוטות לשמאל הפוליטי. אבל זה לא כי התקשורת ״החליטה״ להיות כזו. אלו פשוט האנשים שבאו לעבוד בה.

העבודה הזו, מעצם טבעה (וגם בגלל בחינות הקבלה הלא פשוטות), מושכת אנשים שמה שמשותף להם זה: סקרנות, ידע כללי נרחב, אובססיה למילים, ומחשבה עצמאית וביקורתית. בגדול, אלה אנשים שהיו תולעי ספרים בילדות והציקו למורים עם שאלות שלא קשורות לחומר.

קשה עד בלתי אפשרי לעבוד במקצוע הזה בלי התכונות האלה… אתה נפלט, או שאתה הופך לדובר או יועץ תקשורת, או לסוג אחר של שופר תעמולה, שפטור מהצורך להפעיל כל הזמן את החוש הביקורתי ואת המצפן המוסרי (אכן פעילות מאוד מעייפת!).

מוריי ורבותיי

אני חש שאין לי ברירה אלא לשלם בכל זאת מס שפתיים נוסף.

אם לא היה ברור עד כאן, לא כולם בתקשורת שמאלנים וחילונים. אפילו לא קרוב לזה. למרות הנטייה הכללית שמאלה, תמיד היו גם המון ימנים ודתיים בעיתונות החדשות הישראלית ה״שמאלנית״, כולל בעמדות מפתח.

רק כדי לסבר את האוזן: בשנתיים הראשונות שלי בהארץ, ראש מערכת החדשות של העיתון היה שמואל רוזנר, ימני חובש כיפה. הוא אחד האנשים שתרמו הכי הרבה לחוש העיתונאי שלי, ולתפיסה שלי של ״מהן חדשות״. בהמשך, במשך כארבע שנים, העורך הראשי של העיתון היה דוד לנדאו ז״ל, חרדי עם כיפה שחורה, ומהאנשים עם הפה המטונף ביותר שהכרתי אי פעם. קרע אותי מצחוק הרבה פעמים.

אנשים אדירים, עורכים גאונים ועיתונאים למופת – ויש עוד, מכל הסוגים והגוונים. וכל זה רק בהארץ – ללא ספק הקצה השמאלי של התקשורת המיינסטרימית.

אז, ביביסטים, תנוחו. זה שבתקשורת המגויסת שלכם כולם שופרות – זה לא אומר שככה עובדת תקשורת.

עכשיו למילה השנייה – ״משקרת״.

או במילים אחרות, ״לא מדווחת את האמת״. 

אני אהיה קצר כאן, כי כבר חפרתי על ״האמת״ מספיק בפרק 2.

תזכורת קצרצרה משם: אמת היא לא מושג בינארי של ״כן״ ו״לא״. יש ספקטרום רחב בין אמת לשקר, שחילקתי לצורך הנוחות לשבע קטגוריות המרכיבות את סאדא״ט (סולם אמירשי לדירוג אמיתות טיעונים):

1. אמת.
2. אמת סלקטיבית.
3. מניפולציה של האמת.
4. לא אמת.
5. שקר מוחלט.
6. לא ניתן לאימות.
7. טיעוני אוויר.

אני לא נכנס לזה עוד פעם מעבר לזה, ומי שרוצה מוזמן לקפוץ שני פרקים אחורה. בהקשר הנוכחי, כל זה רק בא להגיד, שגם אחרי שפירקתם את ״התקשורת״ לעשרות מערכות חדשות שעובדים בהן אלפי אנשים, שמקבלים יחד כל יום מיליוני מיקרו-החלטות – גם ההחלטות האלה הן לא החלטות בינאריות של ״אמת״ או ״שקר״. בדרך כלל, הן יכולות, לכל היותר, להעלות או להוריד בשלב אחד בסולם את הטיעון העובדתי הבודד שנמצא בכותרת (זה מה שבאמת חשוב. מעטים קוראים מעבר לכותרת).

אז כשמסתכלים על המאקרו, לאורך שנים – שזה אומר מיליארדי תזוזות קטנות על הסולם הזה – יש לנו ביד דאטה. המון ממנו. חוקרי תקשורת באקדמיה לומדים ממנו דברים נהדרים, ואני ממש אשמח אם יהיו כאלה בין הקוראים שיוכלו להמליץ בתגובות על מחקרים בנושא. אני מעדיף שלא להמליץ על אלו שקראתי, כי הם ספוראדיים ואני לא חוקר תקשורת – אז אני נזהר מכניסה לדיון כזה. זה לא טקסט אקדמי.

הדיווח שלי כאן הוא ממקור ראשון, ״מבפנים״, ומה שמשנה לי זה רק העיקרון, לא המספרים. מספיקה לי עצם הידיעה שבטווח שבין ״התקשורת אומרת אמת״, לבין ״התקשורת משקרת״ מפריד הר הדאטה הענקי הזה, ספקטרום עצום, שכל מה שכתבתי עד עכשיו רק מתחיל לגרד את קצה המורכבות שלו.

מורכבות כזו ניתנת לכימות, בצורה יחסית נוחה, באמצעות אחוזים – אז נגיד אפשר לטעון ש״התקשורת משקרת ב-20%״, או לחלופין ״התקשורת משקרת ב-80%״ – ושתי ההערכות האלה לא יהיו טיפשיות יותר או פחות מכל הערכה אחרת. תלוי איך מודדים. אני לא נכנס לזה. בפרק השני עשיתי מעין ״פרוף אוף קונספט״, עם דיון אחד בפייסבוק (הרחק מהמיינסטרים), כדי להראות שאפשר לכמת את זה – וזה מספיק לי לעת עתה.

אני לא צריך יותר מזה, בשביל הקביעה הבאה: מי שאומר לעצמו ״משקרים לי בחדשות, אז הפסקתי לצרוך אותן״ – לא עושה שיקול כל כך חכם. נכון, חלק מהזמן משקרים, אבל זו עדיין לא סיבה לוותר על החלק שבו אומרים לך את האמת, ולעבור לחיות בעולם שכולו פנטזיה ותעמולת שופרות.

העובדה שמערכות מתפקדות בצורה לא טובה, או אפילו גרועה – עדיין לא מורידה מהנחיצות שלהן. בדיוק כמו מערכת המשפט, יש בתקשורת בעיות שצריך לתקן – אבל מה שהימין עושה איתה בעשור האחרון, זה לא לתקן אלא להשמיד. ביבי, במסע הצלב שלו נגד התקשורת, מעולם לא התעניין בתיקון הפגמים שלה – רק ברתימתם לצרכיו. נכון, בדיוק כמו עם מערכת המשפט.

אז אני נזהר עם מספרים, אבל אני אהיה בכל זאת טיפה פחות זהיר עם הקביעה הבאה: רוב האמת – נמצא שם בחוץ. לא מסתירים מכם שום דבר מיוחד. אי אפשר להעלים אותה, בטח בעידן הדיגיטלי, על אחת כמה וכמה במדינה כמו שלנו, בה כולם מכירים את כולם. הבעיה העיקרית של האמת בימינו, היא שהבולשיט שמקיף אותה כל כך רועש וכל כך יעיל – שאנשים השתכנעו שבעצם אין יותר אמת, והכול פוזיציה.

אבל אני שוב מקדים את עצמי.

***

אוקיי, אתם לא תאמינו איזה תובנה אני הולך להפיל עליכם עכשיו: עד כה התעסקתי רק בניתוח הטענה שהופנתה כלפיי. עדיין לא התחלתי להשיב לה.

אני מניח שחלקכם כבר התעייף, אז במקום להמשיך לטרחן ולהטיף, אני לא אנסה אפילו להציג נתונים שיוכיחו עד כמה התקשורת ״לא משקרת״, וגם אוותר על רשימה אנקדוטלית של דוגמאות מפתח לדרכים השונות והמדהימות לאורך ההיסטוריה, שבהן תקשורת חופשית וחזקה תרמה לזכויות ולרווחה של כולנו, עם פרסומים שחשפו שחיתויות והטילו אימה על פוליטיקאים ציניים שפעלו נגד האינטרס הציבורי.

טוב, נו….

אולי רק שווה להזכיר בכל זאת, למשל, שהתקשורת הישראלית המושמצת לדורותיה, שתמיד ״נגד הימין״, ידעה יפה מאוד לנגוס בתחת בתחת של בן גוריון, וגם של רבין – שבעצם היה ראש הממשלה הראשון והאחרון שלנו שאשכרה התפטר בגלל משהו שחשפו עליו בתקשורת (משהו שאפילו לא היה קרוב לכדי עילה לחקירה פלילית. רק בגלל מראית העין).

אותה תקשורת מיררה את החיים גם לאריק שרון, אפילו כשהפך פתאום ליקיר השמאל, ובאקורד סיום מדהים – עיתונאים שמאלנים למהדרין פרסמו סדרת חשיפות של שחיתויות שלטוניות בשנים 2007-2008, שמילאו תפקיד מכריע בהדחתו בטרם עת של ראש הממשלה אהוד אולמרט. הפרשות האלה נפלו כפרי בשל בידי קמפיין הסתה שהוביל ביבי נתניהו, בפעם השנייה, נגד ״ראש ממשלה מכהן״ – שאותו החליף כמה חודשים לאחר מכן (מאז הוא כבר הספיק לעשות את זה בפעם השלישית).

אבל אני לא אדבר על כל אלה, ואת התשובה הפרטית שלי לטענה שפתחתי איתה, אני אתן באמצעות הקטע המסיים הבא – שבהעדר הגדרה מתאימה יותר, נכנה אותו ״פיוטי״.

עכשיו אמירשי עף על עצמו קצת

מעשה שהיה כך היה.

במערכת שמש צדדית בגלקסיית שביל החלב ישנה פלנטה, שעליה מתקיים, זה כמה עשרות אלפי שנים, מין שנקרא ״בני אדם״. המשאב בעל הערך הרב ביותר עבור בני האדם הוא מידע. וכשאני אומר ״מידע״, אני מתכוון למידע מאומת, מדויק ואיכותי.

לשם הנוחות, נקרא לזה מאמ״א.

במשך רוב ההיסטוריה האנושית, המאמ״א נאגר בשיטתיות על ידי בעלי כוח מעטים – למשל שליטים, מוסדות דת, ובמאות האחרונות גם בעלי הון. הם ניצלו אותו לצרכיהם, ודאגו לשחרר לציבור רק את החלק הקטן שהיה להם אינטרס לשחרר, מאורגן בתוך סיפור מסגרת מסוים שרצו לספר. נגיד, כמו ספר קדוש מסוים שכולנו מכירים. מסביב פיזרו עוד הרבה בולשיט, ששירת גם הוא את האינטרסים שלהם.

בגדול, סתם אנשים מן היישוב חיו לאורך רוב ההיסטוריה בתוך סופת בולשיט, שעיצבה את רוב הנורמות החברתיות שאיתן נכנסה האנושות אל העידן המודרני.

אם המצב הזה נשמע לכם מוכר, זה כנראה כי גם היום אנחנו חיים בתוך סופת בולשיט, שהיא בעצם לא מאוד שונה. רק הטכנולוגיה השתנתה. נגיד לפני 500 שנה, אם אציל מזדמן באירופה היה רוצה להפיץ מידע כלשהו (אמיתי או שקרי), הוא היה מבקש שיכתבו איגרת בכתב יד בעשרה העתקים, ומשגר אותה עם שליחים כדי שיקריאו אותה בכנסייה ביום ראשון לאיכרים האנאלפבתים בכל הכפרים בטריטוריה שלו.

היום, לפחות בעולם הדמוקרטי, רוב האנשים לא אנאלפבתים – אבל אני בכלל לא בטוח שזו כזו ברכה… כי כאמור, אמנם חלק הרבה יותר משמעותי מהאמת נמצא שם בחוץ – אבל כמות הבולשיט מסביב גדלה בכל כך הרבה סדרי גודל, והיא מטורגטת בצורה כל כך יעילה, עד שהיא משתלטת על כל חלקה טובה בתשומת הלב שלנו. למצוא בתוכה את האמת – זה כנראה דורש לא פחות מאמץ מאשר לחצות תעלה שורצת תנינים, לטפס על חומה, לחמוק מהשומרים ולהסתנן לטירה של האציל ההוא כדי לצותת לשיחות שלו.

אבל בין סופת הבולשיט ההיא לסופת הבולשיט הנוכחית (לה יוקדשו הפרקים הבאים), הייתה הפוגה קלה, של כמה עשרות שנים. היא חופפת בערך למאה ה-20, ובעיקר לחצי השני שלה, עם הופעת אמצעי התיעוד האלקטרוניים.

פתאום, עוד ועוד ״ילדים הולנדיים״, חמושים במכונות דפוס, במצלמות ובמיקרופונים, תקעו אצבעות בסכרים, עצרו את זרם הבולשיט וסיננו לציבור – במידה משתנה של הצלחה – רק את המאמ״א.

אנשים הם יצורים לא כל כך סתגלנים, ולכן נדרש דור או שניים כדי לנקות את רוב הבולשיט מהתודעה המשותפת של קבוצות ועמים. שאריות הבולשיט האלה היו אחראיות למלחמות ולזוועות שאיפיינו את רוב המאה העשרים, אבל לקראת סופה, ואל תוך תחילת המאה הנוכחית (עד לתחילתה של סופת הבולשיט הנוכחית), התמוטטו עשרות משטרים אוטוריטריים ברחבים העולם בזה אחר זה, מנפילת חומת ברלין ועד האביב הערבי.

על ״אביב העמים״ הגלובלי הזה – שנמשך הרף עין במונחים היסטוריים – אנחנו חייבים, בין היתר, הרבה תודה לתפוצה ההולכת וגוברת של מאמ״א. דוגמה פשוטה להמחשה: בשלב כלשהו, שלטונות מוסקבה פשוט כבר לא יכלו לשכנע את נתיני האימפריה הסובייטית הרעבים שבמערב המצב גרוע יותר – כי הם קלטו שידורי לוויין, וראו סופרמרקטים מלאים במטעמים וילדים משחקים ברובוטריקים. אז הם התחילו גלסנוסט ופרסטרויקה, והשאר היסטוריה.

יש מי שחשב שזה אפילו יותר מסתם עוד תפנית היסטורית. ב-1989, חגג הפילוסוף פרנסיס פוקויאמה, בספר מונומנטלי, את ״קץ ההיסטוריה״ – כלומר, את ניצחונה ללא סייג של הדמוקרטיה הליברלית על כל צורת שלטון אחרת, ואת תחילתו של עידן חדש של שלום עולמי (כי דמוקרטיות אינן נלחמות זו בזו – קביעה שלכשעצמה, טרם הופרכה בינתיים).

כשלמדתי מדע המדינה באוניברסיטה בתחילת שנות האלפיים, זה עוד נחשב לטקסט קאנוני ולאחת התיאוריות המובילות בתחום. אני מניח שהיום, אם עוד בכלל מלמדים אותו, זה נעשה בצורה קצת יותר ביקורתית… אבל אני חושב שהוא כן לכד משהו מהמגמות ההיסטוריות, כפי שהן נראו אז, הרבה לפני שמישהו היה יכול לדמיין ציוצי טוויטר או סרטוני דיפ פייק. 

בכל מקרה, מה דעתכם – אתם חושבים שבאמת הגענו אל המנוחה והנחלה?… אם לשפוט לפי המומנט הספציפי הזה בזמן, אולי זה היה צריך להיות הטייטל של הספר: 

אז אכן מאוד קל ונוח לרדת על התקשורת (תשאלו את דונלד טראמפ), אבל צריך להיות אידיוט עיוור כדי להסתכל אחורה ולא להעריך את מה שהיה לנו ביד, לחצי שנייה: מנגנון גלובלי לזיקוק מאמ״א מתוך בולשיט. ההישג הזה העניק לתקשורת החופשית את מעמדה כ״רשות הרביעית״ בדמוקרטיה, שאי אפשר באמת לקיים משטר דמוקרטי בלעדיה – כמו שאנחנו לומדים בימים אלה, למשל, מהדוגמה הפולנית.

המנגנון הזה אמנם היה רחוק מלהיות מושלם, אבל למרות חסרונותיו המרובים, הוא הצליח, בתוך כמה דורות, לתרום תרומה מכרעת להבאתנו למצב שבו אחד מגדולי הפילוסופים בדורנו תהה אם ייתכן שאנחנו נמצאים על ספו של גן העדן.

אבל באמת היינו שם, או שמא היה זה חזיון תעתועים?… האם אפשר להגיע לעולם שבו אנשים יוכלו לקבל החלטות מושכלות (כמו למשל, איזה פתק לשים בקלפי) על בסיס מידע מאומת, מדויק ואיכותי, וללא השפעה משמעותית של בולשיט?… 

האם המערכת תצליח לתקן את המסלול ולייצר מודל חדש, שמותאם לאוטוסטרדת המידע הגלובלית, ועדיין יאפשר לאנשים להתפרנס מזיקוק מאמ״א (בלי למכור את נשמתם לשטן)?… או שמא הסערה שבדרך תקבור אותנו בתוך שכבה עבה של גללי שוורים שלא תותיר לנו סיכוי, כמו למשל בסרט העתידני המטופש-אך-גאוני-בדרכו ״אידיוקרטיה״?

למי שלא צפה בסרטו של מייק ג׳אדג׳ מ-2006, התזה המרכזית שלו מאוד פשוטה: אנשים מטומטמים* נוטים להתרבות בקצב גבוה יותר, ולכן, בעולם דמוקרטי, הם בהכרח יהפכו מתישהו להיות הרוב, וישתלטו על האנושות. 

*קשה לכם עם הביטוי ״מטומטמים״? אנא החליפו אותו ב״מוחלשים, נטולי אמצעים ומעוטי השכלה״. עמכם הסליחה. אני פשוט אוהב קיצורים.

​​

אז במחשבה קצת יותר קדימה, מי צדק יותר בגישה שלו לגבי העתיד – נביא הנחמה פוקויאמה, או נביא הבולשיט ג׳אדג׳?

אם הצלחתם לקלוט משהו לגבי הגישה שלי מתוך שלושת הפרקים הקודמים – אתם אמורים להבין שאני לא מתכוון לענות על זה. לא יודע. אני לא נביא, וזאת מערכת כאוטית. יש יותר מדי גורמים משפיעים. חלק אני מכיר, ואני אמשיך לחפור בהם – ואני חייב להניח שיש עוד הרבה אחרים שאני לא מכיר, מתוכם כאלה שאפילו עוד לא הומצאו.

אני רק אזכיר פה – ממש לא בפעם האחרונה! – את מפץ הבינה המלאכותית שמתרחש כרגע מסביבנו. גם המומחים הגדולים ביותר בתחום מודים שאין להם באמת שום כלי להעריך מה יהיו ההשלכות שלו – החיוביות או השליליות – על עתיד האנושות, אפילו בטווח היחסית קצר. 

אבל אני כן מרשה לעצמי להניח הנחת יסוד אחת. אם אנחנו רוצים לנסות למשוך את קטר ההיסטוריה לכיוון שפוקויאמה חזה, להחזיר את כבודו של השכל הישר ולהציל את הדמוקרטיה העולמית – אנחנו חייבים לפתח מנגנון חדש, כנראה טכנולוגי, שיצליח לזקק בצורה יעילה מאמ״א מתוך בולשיט, ולהנגיש אותו לאנשים.

אני בסך הכול אופטימי לגבי סיכויי ההצלחה של העניין, אפילו כאן בישראל. אולי אפילו דווקא כאן. אני יודע שזה נשמע קצת הזוי, בעיקר אם מסתכלים רגע מסביב ורואים מה הולך כרגע – אבל אני מרגיש שיש לי מידע פנימי משמעותי שסותר את הרושם הראשוני, ואותו אני מעוניין לחלוק כאן.

כבר יותר מעשרים שנה אני חי בתפר שבין שני עולמות – התקשורת, והטכנולוגיה. הדבר העיקרי שממלא אותי באופטימיות הוא שרוב החומר האנושי שזכיתי להכיר בשני העולמות האלה – הוא זהב טהור. יש תפוחים רקובים, אבל הם מעטים בין אלפי האנשים שמלאים בכוונות טובות ובאמביציה לשפר את העולם.

סופת הבולשיט הנוכחית, שהם – כלומר אנחנו – יצרנו במו ידינו, נראית לי כמו סוג של ״כאבי גדילה״. העסק התקדם בקצב מהיר מדי לעיכול, והטירוף הפופוליסטי הנוכחי נוצר כ״נזק אגבי״ של הקידמה.

אני משער שאחד הדברים שאיפשרו את הגליץ׳ הזה במטריקס הוא העובדה ששני העולמות האלה התנהלו במידה רבה במקביל. למשל, אני לא חושב שכשמארק צוקרברג הגה את פייסבוק, הוא בכלל חשב על ההשלכות שיהיו לזה על התקשורת והפוליטיקה בעולם. הוא רק רצה ללכלך על בחורות מהקולג׳ שלא רצו לצאת איתו.

ועכשיו לקטע האופטימי: לאורך שני העשורים אחרונים, ראיתי את המסך שהפריד בין שני העולמות האלה מתמוסס בהדרגה (למעשה אני בעצמי ״זלגתי״ מצד לצד כמה פעמים) – והתהליך הזה מגיע לשיא עכשיו.

הרבה עוד ייכתב על התמורות שחלו בישראל בשנת 2023, אבל אני חושב שאחת המשמעותיות ביותר היא מה שנקרא ״מחאת ההייטקיסטים״. עד השנה, ההייטקיסט הישראלי המצוי ישב על הקווים, התבונן מהצד בסופת הבולשיט, מלמל לעצמו משהו על זה שצריך לבדוק אופציות לרילוקיישן ולסגור את הדרכון הפורטוגלי, סגר את הטלוויזיה בשאט נפש ושכח שהוא חי במזרח התיכון. לא קשה כל כך לשכוח, עם משכורת של 30-40K לחודש, חשבון סיבוס חודשי ונופש חברה בזנזיבר פעמיים בשנה.

מאז תחילת השנה קצב הבריחה שלהם לחו״ל הולך וגובר – כבר דובר על זה רבות – אבל מצד שני, יש עוד רבבות אחרים מהם, ששמו בצד לרגע את טעימות הבירה וטורנירי משחקי הווידאו המשרדיים, והעבירו את עצמם קראש-קורס באזרחות ודמוקרטיה (כנראה קצת יותר מורכב מעוד שפת תכנות… אבל לא מדע טילים).

עכשיו הם במשחק, וזו חתיכת צוללת גרעינית שהגיעה סוף סוף לתגבר את הילדים ההולנדים האמיצים מהתקשורת, שאיבדו בשנים האחרונות כל כך הרבה אצבעות, בזמן שהחורים בסכר רק הלכו והתרבו. אולי הם ימצאו פתרון.

כל זה מתחבר למה שכתבתי בסוף הפרק הראשון על הפחד, ועל הכוח העצום שלו בהנעת תהליכים היסטוריים.

למשל: נטפליקס וספוטיפיי

אני שואב עוד סיבה לאופטימיות, ברמה הגלובלית, מהתבוננות בענף אחר, די קרוב, למעשה חופף בחלקו לענף המדיה.

אני מתכוון לתעשיית הבידור, שעברה גם היא משבר עצום במשך כמה שנים טובות, בתחילת המילניום, עם התרסקות המודלים העסקיים המיושנים שהתבססו על מדיה פיזית כמו מסכי קולנוע, דיסקים ומקלטי רדיו וטלוויזיה.

בתוך כמה שנים, הפך כל הבידור בעולם לזמין לכול באופן פיראטי באינטרנט, והושלך לתוך נהר אינסופי של בולשיט יוטיובי מבדר וחינמי. גם זה היה סוג של סכר שנפרץ.

מטאליקה עוד הספיקו להפוך לבדיחה עם התביעה המתוקשרת שלהם נגד נאפסטר, ובשלב כלשהו בתחילת שנות האלפיים – נראה היה שבתוך כמה שנים כבר לא יהיה שום טעם ליצור תוכן בידורי או אמנותי איכותי.

סופת הבולשיט הזו קדמה בערך בעשור לסופת הבולשיט שיצרו הרשתות החברתיות בשיח הציבורי – והנה, יש כבר לא מעט סימנים שהראשונה נרגעה. טכנולוגיית הסטרימינג ייצבה את מזג האוויר, וביססה מה שמתחיל להסתמן כמו מודל עסקי אלטרנטיבי.

כמובן, עדיין אפשר להשיג תוכן פיראטי בחינם (או לאבד את ההכרה מול רילז אקראיים וחינמיים בטיקטוק) – אבל בסופו של יום, הזמינות והתפוצה של תוכן איכותי חוקי גדלה בכמה סדרי גודל, והמחיר שלו ירד בכמה סדרי גודל.

בדרך היה בלגן, אבל כשהוא נרגע – העוגה כולה גדלה, ובינתיים נראה שכולם הרוויחו.

האם יימצא פתרון דומה גם לחדשות?… אני אחזור לנושא הזה בשלבי הסיכום, אבל קודם יש עוד קצת היסטוריה לכסות, בשני הפרקים הבאים.

זהו להיום

עד כאן החלק הטוב. מכאן אני עובר להתעסק לזמן מה בעיקר בבולשיט, וגם אקח אחריות אישית על חלקים ממנו😢.

אבל כל זה לא יגרע מההערכה העצומה שלי לכל הילדים ההולנדים שהכרתי לאורך הדרך, שחלקם עדיין ממשיכים במאבק הסיזיפי הזה, סקופ אחרי סקופ, כותרת אחרי כותרת, מפעילים חשיבה ביקורתית במאמץ ״למסגר נכון את הסיפור״ ולהכניס קצת היגיון בהיסטוריה תוך כדי התרחשותה, למרות הכוחות שנלחמים נגדם וחרף תנאי המגרש הבלתי אפשריים.

אז בפעם האחרונה: אם אתם מאלה שאוהבים להכריז שהם ״לא מאמינים לשום דבר שאומרים בתקשורת״ – קודם כל, בגדול מבין אתכם😍. וואלה, גם אני לא מאמין לרוב מה שאני שומע בתקשורת. נכון לעכשיו, זו האמת העצובה. כדי לגבש תמונה סבירה של המציאות, על בסיס הבליל הנוכחי שמרכיב את ״השיח הציבורי-תקשורתי״ – צריך לגייס ערמות של חשיבה ביקורתית וסבלנות, ולחפור את דרכך דרך כמויות בולשיט על-אנושיות.

אולי מתישהו גאוני הטכנולוגיה יסגרו לנו את הפינה, וימציאו פלטפורמה לייצור מהדורות חדשות מעניינות אך נטולת בולשיט, שאשכרה יעזרו לנו בחיים ולא סתם יפחידו אותנו בשירותם של כל מיני אינטרסים (ובראשם הצורך לייצר רווח לבעלי המניות) – אבל אנחנו לא יודעים מתי זה יקרה, ובינתיים נראה שאסקפיזם הוא כבר לא ממש אופציה. 

אז אני ממליץ להתחיל בקטן. תמצאו עיתונאים, או סתם חברות או מכרים שכותבים פוסטים ואתם מרגישים שאפשר לסמוך על המידע והפרשנות שהם מספקים, לפחות בתחום שהם מתיימרים להבין בו – ותעקבו רק אחריהם. תנו להם לסנן לכם את הבולשיט. תיעזרו בהם כדי לבנות לכם תמונת מציאות שמבוססת, ובכן, על המציאות, ולא על אינטרסים עלומים. תראו אחרי מי הם ממליצים לעקוב, ותרחיבו בהדרגה את המעגל. תשתדלו לסנן את כל השאר. 

בגדול אני כבר רואה את זה קורה, בהמון מקומות – כמו מין שיעור אזרחות לאומי ענקי, שמתקיים כאן מאז נאום לוין, אי שם בינואר.

הנה סתם דוגמה קטנה כדי להמחיש את זה, וזהו סיימתי אני מבטיח.

ההצבעה בכנסת על איוש הוועדה לבחירת שופטים הוא אירוע חשוב ומכריע בעיצוב חיינו. במשך שנים יצא לי ״לסקר״ את האירוע הזה עשרות פעמים. אני משתמש במרכאות כי ה״סיקור״ הזה כלל לכל היותר מבזק מפוהק של שני משפטים. זה פשוט משעמם טילים.

למעשה, ללא טירוף הרפורמה והמחאה, אפשר להעריך בסבירות לא מבוטלת, שהקואליציה הייתה מצליחה די בקלות להכניס לוועדה שני נציגים, בלי שאף אחד ישים לב – וככה לפרוס עוד פרוסה דקיקה מהסלמי ולהוסיף עוד מסמר לארון הקבורה של הדמוקרטיה, שנבנה כאן בהתמדה ובעקביות כבר 50 שנה.

אבל אז קרה נס גלוי.

מדינה שלמה חיכתה בעצבים במשך שעות מול שידור חי בכל הערוצים כדי לעקוב אחרי הפרוצדורה השלטונית הכל כך משעממת הזו. פתאום כולם נהיו מומחים בדיני ההצבעה החשאית ובאינטרסים של כל ח״כ – ותחת העין הבוחנת הזו, האירוע הסתיים במפלה לממשלה. מסתבר שכשכולם מסתכלים – הרבה יותר קשה לבלשט. אותו הדבר קרה שבוע לאחר מכן גם בבחירות ללשכת עורכי הדין, שהעמידו אחוזי הצבעה היסטוריים. 

אז מכל הסיבות האלה, אני חושב שעדיין מוקדם לקבור את האמת. תנו לה צ׳אנס.

בפרק הבא אני אגרום לעצמי להתחרט קצת על המשפט האחרון😥, אבל בבקשה אל תשכחו אותו.