פורסם: 24 במרץ 2023

***

נקלעתם לפה וזקוקים לקצת רקע?…
יש סוג של הקדמה (בפייסבוק) שאפשר להתחיל ממנה. לא חובה.

***

המסע המבולבל בזמן שמתחיל כאן יגרור אותנו עוד מעט אל תחילת המילניום, תקופה מעורפלת שבה שילמתי סכום עתק של 275 דולר לחודש על חדר ענקי בדירת שותפים עם מרפסת המשקיפה על קולנוע לב דיזנגוף, שפריט הריהוט המרכזי בה היה לונגי סגול ענקי עם דקלים.

אבל רגע לפני שאנחנו עולים על שרוואל דייגים, שמים במינידיסק את קיד איי ויוצאים לדרך, יש לנו עצירת תדלוק של כמה דקות בעבר הקרוב מאוד, כלומר בחודש שעבר, סביב התקופה בה התחילה מחאת 2023, בבוקר רגיל לגמרי בכיתה ב׳ בבית ספר יסודי אי שם בארץ, שבו צולמה התמונה הזו:

קחו עוד רגע להסתכל עליו, על מוצג מספר 1 שלנו. תתעכבו קצת על התוכן, ובעיקר על המחשבות והתחושות שעולות בכם.

אני ממתין.

מי שמרגיש צורך להביא כוס מים ושני קלונקס לפני שממשיכים – זה לגמרי מובן.

אוקיי.

עכשיו, אחרי שהצטיידתם בכל הדעות הקדומות שהצלחתם לשלוף מעומק התודעה, אפשר לספר שהתמונה הזו צולמה בבית ספר בשכונה מבוססת, חילונית ומשכילה, שגם בלי לבדוק בגוגל אני מוכן להיכנס אול-אין על כל היקר לי שהיא בטופ 5 שכונות בארץ בהצבעה למרצ.

עוד קצת רקע: התמונה הזו התגלגלה אליי מאימא של אחד הילדים, לאחר שנשלחה לקבוצת הוואטסאפ הכיתתית על ידי המורה, במסגרת הנוהל שבו היא שולחת בסוף כל שיעור צילום של הלוח להורים (כי מסתבר שבעדכון גרסה האחרון, הסירו מחבילת הכישורים הבסיסית שמגיעה עם ילד בן שמונה את הפיצ׳ר של העתקת 14 מילים מהלוח למחברת. אני יודע, זה הזוי, אבל תופתעו, אני לא פוסל על הסף. אף פעם לא צריך להיות מקובעים. בכל מקרה עזבו את זה כרגע, זה מסיפור אחר, שאפשר בהחלט לפתח גם אותו מתישהו, אבל יש לי כרגע דברים דחופים יותר. עיניים לכאן).

אוקיי. בואו נראה. אני מעריך בזהירות שיש פה כמה קוראים שהעיפו מבט בתמונה ואמרו לעצמם: ״אבל זה מה שכתוב בתורההההה, מה הוא רוצה???״

הממממממ. בלי להיכנס לשאלה איזה חלק מתרשים הזרימה השימושי הזה הגיע ללוח ישירות מהטקסט המקראי, איזה חלק אנחנו חייבים לחז״ל, ומה תרומתו הצנועה (אך איכותית!) של הרב כהנא, אפשר בהחלט לראות שיש פה סוגייה הלכתית מרתקת. כלומר, היא בטוח מרתקת מישהו. אותי? לא במיוחד. 

אם אתם דווקא כן מאלה שהקטע שלהם הוא להתפלפל לגבי ״כוונתו האמיתית״ של המספר המקראי העלום מלפני 4,000 שנה – נסו לדפוק בדלת אצל פרשן הבית שלנו לענייני דת ומסורת, ראובן חזוני, שמספרים כי בסבלנותו הסטואית שני הוא רק לחוני המעגל. שכוייח רובי, קח את זה מפה. ברשותכם, אנחנו נמשיך בינתיים להתמודד עם ההשלכות של כל זה על חיינו במאה ה-21. חיזרו אלינו בזמנכם הפנוי. אנחנו מתקדמים.

יפה, אני רואה שכל הגיקים משיעור תנ״ך ויתר תלמידי החכמים עזבו באכזבה, אבל עדיין לא נפטרנו מכל החוכמולוגים.

״נו באמת״, גיחכו כמה כאלה לעצמם מתחת לשפם, בדימיון שלי. ״הרי בתנ״ך כתובים כל מיני דברים, השאלה היא איך המורה הסבירה את זה – הכול עניין של הקשר!!! (תרגום: תראו אותי, אני כזה אדם לא מקובע, מכיל ופתוח גם לדת ולמסורת, כשהן לא דוגמטיות ומכירות בכך שהן נתונות לפרשנות. פשוט שכחתי ש׳דת לא דוגמטית׳ זו סתירה שמאוד קשה ליישב)״.

אז קודם כל, אתם צודקים כמובן. למעשה אם להיות כנים, בשלב הזה בספר בראשית, המורה הזאת גם אמורה להיות כבר די משופשפת במתן הקשרים לסיפורים בעייתיים, כי מאז תחילת שנת הלימודים היא כנראה נאלצה להזיע מסביב ל: נחש שמפתה אישה ערומה; אח שהורג את אחיו; מבול שמחסל כמעט את כל האנושות; עיר של רשעים שהושמדה על ידי האל; ואז אותו אל ממשיך משם הלאה ומשדל אב תמים לרצוח את בנו בכורו אשר אהב – ואת כל התוכן הקליל הזה היא צריכה ללמד בלי להשאיר מישהו מהתלמידים הרכים במצב של תסמונת דחק פוסט-טראומטית.

מסכנה, זה באמת לא אשמתה שבסביבות האלף השני לפנה״ס היה בדיוק תור הזהב הראשון של ז׳אנר האימה.

אגב, אם אתם פחות מתמצאים, שווה לציין שגם הרשימה לעיל די חלקית, ומורכבת רק מהזוועות שקפצו לי לזיכרון מתוך השתלשלות האירועים בכ״א הפרקים הראשונים, מ״בראשית ברא״ ועד לסיפור שבמקרה נפלנו עליו.

זה 21 מתוך סך צנוע של 929 פרקים בתנ״ך, או 2.26%.

עזבו את כל הניסים והנפלאות שעוד מחכים בהמשך הדרך (מלכים ב׳ הפייבוריט האישי שלי, אבל באמת רק לבעלי קיבה חזקה). גם אם מסתפקים רק ב-21 הפרקים האלה (כלומר החצי הראשון של כיתה ב׳), אפשר להוסיף לרשימת הצ׳יזבאטים הזאת עוד כל מיני פנינים ספרותיות פחות מוכרות, כמו למשל המעשייה החיננית על הבנות שהשקו לשוכרה את אביהן (הצדיק היחיד בעיר שהושמדה לפני כמה פיסקאות) ואז שכבו איתו (אל תשפטו, זו הייתה תקופה אחרת עם נורמות אחרות).

אגב, אני כמעט בטוח שעל הזווית השובבה הזאת לסיפורן של בנות לוט – המורה כנראה דילגה בכיתה. זה פשוט לא בתוכנית הלימודים, כי בנושא הספציפי הזה, פחות סמכו במשרד החינוך על שיקול הדעת שלה. בכל זאת, לא כל מה שכתוב בתורה צריך ללמד ילדים. נגיד, זה שערבים הם פראי אדם – מותר ללמד. אפילו אם זה לא בדיוק כתוב, ובכלל לא היו אז ערבים, שהם אולי הצאצאים של ישמעאל – איש שאולי היה קיים – וגם זה בכלל לפי המסורת המוסלמית.

אז נכון, חוכמולוגים יקרים, ברור שהכול עניין של הקשר. אפשר להתעלם מפסוקים מסוימים וללמד אחרים, ולבחור איזה פירושים לפסוקים האלה ללמד ואיזה לא. בסיפור שלנו, המורה הספציפית הזו בחרה בפירוש הספציפי הזה. אני לא יודע למה היא החליטה ככה, כי אני לא מכיר אותה, ואני גם לא יודע מה היא עוד אמרה בכיתה. כמו כן אין לי מושג מה ההנחיות העדכניות של משרד החינוך בנושא הפירושים שמומלץ ללמד לפסוק הזה (אבל אם יש בקהל כתבי חינוך או סתם מישהו שמתעניין – מוזמנים לבדוק).

זה באמת לא כל כך משנה. השורה התחתונה היא, שמה שעבר הלאה להורים, בתור ״סיכום השיעור״, זה הצילום הזה – וכמו בפתגם הידוע, לא משנה כמה דימויים וטריקים רטוריים אני אתאמץ לדחוס לאלף ומשהו המילים של הפרק הזה, הוא עדיין יהיה פחות משכנע מהתמונה האחת שאיתה פתחתי אותו.

למען האמת, הפתגם המעט-מפוקפק הזה דווקא פחות תופס במקרה שלנו, כי אפשר גם להחליף את התמונה במילה אחת, שתהיה אפילו יותר אפקטיבית.

רמז: מתחרז עם תרבוש.

אבל אנחנו עוד לא שם.

רגע של מבוכה בוואטסאפ

איפה היינו? אה כן, המורה. עליה אני באמת אשמח להתעכב קצת יותר, אבל לפני זה – צר לי – כדי שנוכל להמשיך בסיפור, לא תהיה לנו ברירה אלא להשאיר בצד הדרך עוד קבוצה לא מבוטלת, אנשים שהם בשר מבשרנו, שלא יוכלו לבוא על סיפוקם.

אני מתכוון כמובן לקהילת חובבי השיימינג.

חברים, אם התגובה האינסטינקטיבית שלכם לתמונה הייתה בסגנון ״מי זאת המורה הזאת ומתי מפטרים אותה?!״ – קבלו את התנצלותי, אבל אין סיכוי שאחשוף את זהותה או את שם בית הספר, בעיקר כי זה פשוט לא מעניין.

זה היה יכול להיות מעניין אם זה היה מקרה חריג. אני טוען שלא. זה אולי נחשב עדיין למקרה חריג בשכונה הספציפית הזו. או לפחות ככה חשבה האימא מקודם, כשהגיבה אינטואיטיבית למורה, בקבוצת הוואטסאפ, ותהתה בעדינות אם היא הבינה נכון, ובשיעור תורה אכן מלמדים את הטף שהערבים הם פראי אדם.

היא אפילו הוסיפה כזה 😀 בסוף המשפט, כדי שלא ישתמע חלילה שהיא בהכרח נגד העניין. היא רק תשמח להבהרה בנושא, ברוח טובה והכול.

המורה לא הגיבה. ההודעה זכתה ב-👍 משתי אימהות ו-😮 מעוד אחת, וזהו. החיים נמשכו.

הנוסחה הזו, שמבחינה בין בני אדם לפראי אדם, כבר כל כך מנורמלת בשיח הציבורי הישראלי, אחרי שנכתבה על כל כך הרבה לוחות בכל כך הרבה כיתות, שאף אחד כבר לא מתרגש.

אין לי מושג מה עבר בראש של יתר ההורים בקבוצה. אני מניח בזהירות שהמנעד נע בין אדישות אצל הרוב למידה מסוימת של סטרס אצל חלק. אולי היו גם הורה או שניים שהיו מרוצים מזה שהילדים לומדים כבר עכשיו את עובדות החיים הקשות.

למען האמת, גם האימא מהסיפור שלנו התחרטה רגע אחרי שכתבה את ההודעה. ״עכשיו כל ההורים חושבים שאני איזו יפת נפש שעושה פרובוקציות״, היא הרהרה בקול רם, כשדיברנו אז. ״אני בעיקר לא רוצה לפגוע במורה, ואני מקווה שלא יעשו לה בעיות. היא מורה טובה והיא מאוד עוזרת לילד, ממש אישה נחמדה ונורמטיבית לחלוטין. סתם התפלקה לה הגזענות בקז׳ואל״. 

בחיי שלא הייתי יכול להגיד את זה יותר טוב ממנה. הרי המורה הזאת היא לא התפוח הרקוב. כלומר היא כנראה תפוח די רקוב, אבל היא לא ה-תפוח ה-רקוב. הריקבון בכלל התחיל במקום אחר, והתפשט בהדרגה, כדרכו של ריקבון, עד שהגיע לשכונה הזו.

״בדיוק!!! שילמדו את התועבה הזאת בבית-אל, לא אצלנו!!!״

עם יד על הלב, אצל מי עברה מחשבה כזו? להערכתי העגמומית, זה היה הגו-טו האוטומטי של רבים מהקוראים, לפחות מקרב קהל היעד הפוטנציאלי של הטקסט הזה. כאילו, בואו נגיד שאם אתם בעד השיעור הזה, כנראה כבר עזבתם אותנו בסבבי הניפוי הקודמים, מה שאומר שעכשיו נשארתי רק עם קהל אוהד של שלושה אנשים ואני יכול להסיר את הכפפות.

אז מצטער לאכזב שוב, אבל אני חושב שגם זה לא כיוון מחשבה כל כך מועיל, למרות שאני מסכים שמאוד קל ומפתה ללכת במשעולי הנימבי (not in my back yard) – כי מי רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה?

שיהיה חינוך בתלושים או קופונים או מה שזה לא יהיה שפופולארי לאחרונה בקמפיינים. מדינת ישראל ומדינת יהודה. אנחנו נלמד אבולוציה וקבלת האחר, הם ילמדו תורת גזע. מה כבר יכול להשתבש?… נמצא איך להסתדר איתם אחר כך. הרי אנשים אחים אנחנו, וזה לא כאילו הם מולידים פי חמישה צאצאים מאיתנו או משהו. הכול בשליטה.

רגע.

״אוווווווו… סוף סוף יצאה גם לך הגזענות!!!״

זהו, שלא. דמוגרפיה זה לא גזענות, ועוד נחזור באחד הפרקים הבאים לסוגיית הילודה. בינתיים, נצא מהמטאפורה התפוחית חזרה לתהליך הריקבון החינוכי שהתרחש במציאות שלנו, לפחות כמו שאני מבין אותו.

אני מנחש שהריקבון חדר לתפוח אחד, כנראה לפני בערך 50 שנה.

למה דווקא 50? כי זה מספר עגול, וגם כי במקרה יוצא שבשנה הבאה יצויינו חגיגות היובל לעלייה לסבסטיה, הסנונית הראשונה בפרויקט המשיחי הפוסט-ציוני שנקרא ״גוש אמונים״. כיום הפרויקט הזה, שבינתיים השתלט על עוד מנגנונים, מוביל את המדינה למחוז חפצו כשהוא מתודלק בכבדות על ידי כסף משיחי נוצרי-אמריקאי, שמצטרף לתקציבים שהוא חולב מכספי המיסים שלנו.

אז אני מעריך שסביב אותו זמן שאנשים התחילו להתיישב על גבעות ביהודה ושומרון, החליטו כמה אנשים אחרים, אולי חברים שלהם, באותה ״בית-אל״ מטאפורית (לא יודע איפה זה קרה במציאות), ללמד את הילדים שלהם דווקא את השיעור הספציפי הזה, בצורה הספציפית הזו.

בכל מיני מקומות כמו ירושלים, תל אביב, מחלף שפירים צפון, קריית השכל הישר ומועצת הלמידה מההיסטוריה הורמו כמה גבות, אבל בסוף נתנו להם לעשות מה שהם רוצים כי למי יש כוח לריב, והם גם מנומסים ומחייכים נורא יפה ויש להם אידיאלים ורוח חלוצית שכבר אין לאף אחד, אז למה להוציא להם את הרוח מהמפרשים. יאללה, נחליק להם את הנחת הבסיס הגזענית ואת הווייב הלא לגמרי אפוי.

אחר כך שכחו מזה, ועברו להתעסק בדברים חשובים אחרים כמו מלחמות ואינתיפאדות ורצח ראש ממשלה והרס הדמוקרטיה, ובינתיים, בזמן שתשומת הלב הייתה נתונה לכל הדברים האלה (שלא קשורים לנושא שלנו בשום צורה כמובן!!!), החבר׳ה מ״בית-אל״ הגדילו ראש, והתחילו ללמד את השיעור הקליט להפליא שלהם גם לילדים של אנשים אחרים, בעיקר כאלה שקל לשכנע אותם – חלשים, עניים, מופלים, כאלה שיש להם על מה לכעוס ומחפשים את מי להאשים. אצל חלק זה התלבש על ״רקע מהבית״ של דעות קדומות וחוויות אישיות טראומתיות.

ככה השיעור תפס בהדרגה בעוד ועוד בתים וכיתות, שאולי באחד או אחת מהם גדלה או התחנכה המורה מהסיפור שלנו, והנה, בפברואר 2023, הגענו ליום שבו היא עמדה על דעתה והחליטה שהגיע הזמן ללמד את השיעור גם בכיתה שלה, בשכונת *****.

אמרתי לכם. אני. לא. מגלה!!!

אם ממש חשוב לכם לדעת, תניחו שזה בשכונה שלכם. אתם כנראה צודקים, גם אם לא מדובר באותה שכונה. זה פשוט נכון סטטיסטית, כי יש כבר כל כך הרבה סלסלות עם כל כך הרבה תפוחים רקובים.

בסלסלה מהסיפור שלנו נשאר תפוח אחד טרי – אימא אחת שעדיין העזה למחות במרומז על זה שמחנכים את הבן שלה לגזענות – ועוד שלושה במצב סביר, שעשו לה לייק. והסלסלה הזו – תאמינו לי – נחשבת לאחת הטריות בארץ.

״רק דבר אחד עדיין מטריד אותי״, היא סיכמה את הפרשה מבחינתה. ״אני ממש מקווה שהספיקו למחוק את זה מהלוח לפני שהמורה הערבי למחשבים עבר ליד הדלת״.

נכון בא לכם לחבק אותה?… היא לכאורה כל כך צודקת, כפרה עליה. היא רק רוצה שיהיה בסדר. שלא יריבו. שלא יכעסו. שאף אחד לא ייפגע.

כשדיברנו אז, היא חששה לפרסם את המקרה או להיחשף. היא הרגישה שהמצב לא כתמול שלשום, שיש משהו באוויר, בעיקר מאז הבחירות. מין תחושה שכזו שצריך מדי פעם להסתכל מעבר לכתף, ושבאופן כללי עדיף לא להתבלט או לדבר יותר מדי בסביבה לא מספיק מוכרת, כי אתה אף פעם לא יודע מי יקבל את הג׳נאנה.

עכשיו הטוויסט

את השיחה איתה קיימתי כמה ימים לפני ההפגנה הראשונה שלה. נראה כאילו חלפו עידנים אבל זה היה לפני פחות מחודשיים… מאז, היא כבר הפכה לפעילה במחאה, חברה בקבוצות וואטסאפ, בורחת ממכת״זיות, מה לא, כל זה אחרי שנים ארוכות שלא רצתה לשמוע על פוליטיקה, כי היא הייתה מושקעת בחיים עצמם.

מי שניסה ללמוד פילוסופיה כנראה נתקל כבר בשיעורים הראשונים בהנחה שהכוח החזק ביותר להנעת אנשים הוא הפחד. אם אני זוכר נכון כמה יוונים חכמים היו הראשונים (לפחות באופן מתועד) להבין את זה, ונראה שזה בעיקר מה שמניע את ההמונים במחנה הביביסטי. חלק מהפחד שלהם מוצדק, וחלקו הלא מבוטל – מדומיין, ומלובה על ידי ציניקנים. בפרק הבא נגיע גם אליהם.

בצד השני של המפה, היו במשך הרבה זמן הרבה אנשים קצת שבעים, שקצת שכחו מה זה פחד, אז הם שקעו בשנת חורף ארוכה, למרות שכבר די מזמן יש ממש הרבה סימנים מפחידים… אבל החיים וזה, ולמי יש כוח.

עכשיו, בבת אחת, המונים מהם עברו מ-0 ל-100 ברמת הפחד, ויותר מכל דבר אחר – זה ממלא אותי באופטימיות, בעיקר כי מתוך ההמונים האלה יהיו רבים מאוד שיוכלו לפתור סוף סוף את בעיית המנהיגות הידועה של השמאל. אני לא מתכוון בהכרח לפיזיקאית גרעין מסוימת שאוהבת לנופף דגלים כשהיא נעצרת.

בשם אלוהים, אפילו אני התחלתי לחפור על פוליטיקה בפייסבוק.

אני אופטימי גם מעוד סיבה: לדעתי, ה״פחד״ האמיתי כנראה נמצא כרגע על משהו כמו 50 (אל תתפסו אותי במילה, זאת מטאפורה), אבל יש לנו ביד עכשיו מלא אנשים טובים ומוכשרים שמתודלקים ברמת פחד 100 – שזה באמת לא כוחות, אם משווים אותם ל… צד השני.

רק המלצה לכל המנהיגים העתידיים: אל תגזימו יותר מדי מדי עם הפחד, כי זה עלול לגרום לכם ולתומכים שלכם לעשות דברים שתתחרטו עליהם אחר כך. אל תשאירו אדמה חרוכה.

לכו על 70, זה יספיק.

נגיד, האימא מהסיפור שלנו – היא חטפה בבת אחת את הפחד, ולקח לה בסך הכול עוד כמה ימים כדי להתגבר עליו. הפחד הזה תקף באותה תקופה עוד הרבה כמוה, ואחד אחרי השנייה, הם מציצים לכמה דקות באקטואליה ונופל גם להם האסימון, שאין כל כך הרבה ממה לפחד.

מצד שני הם גם מבינים שבמצב שהגענו אליו, אם נבזבז עכשיו יותר מדי זמן על פחד, אולי בסוף באמת לא יהיה על מה לפחד.

אז למה היא חששה?

מה בסך הכול היא אמרה?…

לי נראה שהיא הפעילה שיקול דעת סביר ביותר בתגובה שלה בוואטסאפ למורה. היא יודעת שהילד שלה גדל במדינה שכחמישית מאזרחיה (וכשליש מנתיניה) הם ערבים. היא ריאלית, ומבינה שכנראה לא יהיה שלום איתם מחר, ספק אם אפילו בימי חייה. אבל עם אותו קומון סנס, היא גם מבינה שאם אנחנו כן היינו רוצים לשפר את הסיכוי הזה – אם לא בשבילנו אז לפחות בשביל הדורות הבאים – אז להתחיל מבראשית עם השיעור הזה, דווקא בפרשנות הזו… זה… ובכן… לא הרעיון הכי חכם.

אבל אתם יודעים מה באמת לא חכם? אם עדיין נשאר פה מישהו שישלוף עכשיו בקריאת ניצחון את ״אבל הערביייייייים מחנכים את הילדים שלהם לשנאההההה!״, זה כבר יהיה כל כך לא חכם שאני אצטרך לעצור פה ולקחת הפסקה.

האמת, נראה לי שבכל מקרה זה מה שאני אעשה. אבל קודם, אחרי שהשתקתי כל כך יפה את כולם, אני אנסה סוף סוף, על רקע כתוביות הסיום של הפרק הראשון, לנסח כמיטב יכולתי את השאלות שלדעתי חשוב לשאול פה.

נתחיל מהבסיס: איזו תובנה לחיים לוקחים איתם הלאה, מהכיתה הזאת, ילדות וילדים בני 7-8, שמידת החשיפה שלהם לאקטואליה כנראה עדיין די מינימלית, ושהמושג שלהם על המונח ״פרא אדם״ מסתכם כנראה בזה שככה אימא שלהם קוראת להם כשהם מתנהגים לא יפה?

קצת הלאה – איך המסר הזה משתלב בתמונת המצב שהם מקבלים מטיקטוק, יוטיוב ושות׳ (או יתחילו לקבל בקרוב… תלוי כמה הם עדיין מוגנים)?

עוד יותר הלאה – מה האפקט המצטבר של כל זה על העתיד שלהם ושל המדינה שלהם?

וחזרה אלינו פה – אם כל זה פחות מתאים לנו, מה אפשר לעשות עכשיו כדי להסיט את הספינה הזאת ממסלולה? מלבד השתתפות המבורכת בהפגנות.

שימו לב שכל השאלות האלה, חוץ מהאחרונה, עוסקות בעתיד – לכן מאוד חבל שאני לא באמת יכול לענות עליהן, כי אני לא יודע מה יקרה בעתיד.

זה בעתיד, איך אני אדע 😞 .

אבל מה שאני כן יכול לנסות לעשות כדי לקבל מושג יותר טוב לגביהן, זה דווקא ללכת קצת אחורה, ולנסות להבין איך בעצם הגענו למצב שאנחנו בכלל צריכים, בפאקינג שנת 2023, להתעסק בשאלות האלה.

יכול להיות שעשינו כמה טעויות שאולי כדאי להפסיק לעשות? ומה עוד אפשר לא לעשות, ובעיקר מה אפשר כן לעשות?

כמובטח, מיד אני חוזר עשרים פלוס שנה בזמן (זה עוד ירחיק בהמשך גם לאזור השלושים פלוס) כדי לחוות הכול מחדש, כנראה מתוך איזה ניסיון דון קישוטי לעשות תיקון, לפחות לחלק הצנוע שיצא לי להתחכך בו.

אבל קודם – יא אללה, איזה טיזינג – נזכרתי פתאום שאני צריך לעצור כדי לקחת עוד משהו קטן ששכחתי, עדיין בעבר הקרוב, כולה כמה ימים לפני הבוקר הזה בכיתה.

אני אקדיש לעצירה הזו את פרק 2, ומיד אחריו יתחיל פרק ספיישל מורחב בכמה חלקים של ״האפי דייז – ימי הסולסיק״.

בינתיים אפשר להרהר קצת על המם הזה שתרגמתי מאיפשהו:

אגב, אם אתם מכירים אותי מלפני 20 שנה הייתם אמורים לזהות שקר אחד בוטה. אף פעם לא היה לי מינידיסק.