פורסם: 23 ביוני 2023

***

ב-2 בפברואר 2004, הייתי שותף סמוי לחתיכה קטנה של היסטוריה בעולם התקשורת הישראלי.

באותו יום, ראש הממשלה אריק שרון נפגש לארוחת בוקר ידידותית עם יואל מרקוס, בעל הטור הוותיק והבכיר של עיתון ״הארץ״, ואחד ה-דינוזאורים של עולם התקשורת הישראלי. זו הייתה פגישה מתוכננת, לא משהו חריג כשלעצמו. מדינאים ועיתונאים בכירים נפגשים כל הזמן לשיחות רקע שכאלה – מה שנקרא ״אוף דה רקורד״ – ולפעמים, אחר כך, מחלצים ומאשרים מתוכן ציטוטים לפרסום (מפי ״גורמים בכירים״🙄).

אבל יצא ככה, שהפגישה התקיימה בדיוק ביום שבו שרון נערך להטיל פצצה גרעינית, כמה שעות מאוחר יותר, בישיבת סיעת הליכוד שתוכננה לשתיים בצהריים.

״סבא אריק״ היה אז בשיא כוחו הציבורי ונהנה מתמיכת שיא, במימדים בן-גוריוניים. כמו בגין, כמו שמיר וכמו גם נתניהו (מהדורה א׳) לפניו – ניכר היה שכובד התפקיד מיתן את עמדותיו הימניות הנוקשות. במקרה שלו, הייתה גם דחיפה קלה מצד ההסתבכויות המשפטיות שלו, בתיקי סיריל קרן והאי היווני.

בנאומו בכנס הרצליה כחודש וחצי קודם לכן, חזר שרון על מחויבותו לתוכנית ״מפת הדרכים״ האמריקאית לשלום, והוסיף טוויסט מעניין: אם בתוך כמה חודשים הפלסטינים לא ימלאו את חלקם בתוכנית, כך התחייב – תיזום ישראל מהלך חד-צדדי של היערכות ב״קווי ביטחון חדשים״ בשטחים, שבמסגרתו יחול ״שינוי בפריסת היישובים״. ליוזמה הוא קרא ״תוכנית ההינתקות״ (כך במקור, האיות המקובל התעדכן בהמשך).

הדברים עוררו הד מסוים, אבל שרון לא ציין שם של יישוב אחד שיפונה, או כל פרט קונקרטי אחר, וההנחה הרווחת הייתה שהצהרות בכנסים זה דבר נחמד (אגב, זוכרים את ״נאום בר-אילן״ של ביבי?) – אבל הדרך מכאן לפינוי התנחלויות עוד ארוכה, אם בכלל קיימת.

אף אחד לא באמת האמין שהאיש הערמומי והדורסני, שכונה בפי רבים ״אבי ההתנחלויות״ (במידה רבה של צדק) – יפנה בפועל אפילו צריף. זה בטח סתם עוד ספין.

כלומר, זו הייתה הסברה הרווחת, עד אותו בוקר – שבו שרון, במצב רוח מרומם במיוחד, דיבר עם מרקוס בחופשיות, לציטוט, וסיפר לו על יוזמתו החדשה והסנסציונית: בכוונתו להוביל פינוי של כל 17 ההתנחלויות מרצועת עזה ולהסיג ממנה את צה״ל לחלוטין (בנקודה ההיא בזמן עוד לא דובר מפורשות על פינוי בצפון השומרון, שנוסף רק בשלב מאוחר יותר לתוכנית).

בשאננותו, שרון לא טרח לבקש מהפובליציסט הוותיק להטיל אמברגו (השהיית פרסום) על הדברים, עד לישיבת הסיעה בצהריים. למה לו לטרוח? גם ככה העיתון שלו יירד לדפוס רק בלילה, וההגיגים שיכתוב בעקבות הפגישה יגיעו לקוראים רק למחרת בבוקר – שעות ארוכות אחרי ששרון עצמו יעמוד במרכז אור הזרקורים ויכריז בעצמו על היוזמה, במילים שלו ובתנאים שלו.

הוא רק לא הביא בחשבון דבר אחד.

למעשה, באותו רגע, גם מרקוס, שבשנה שעברה הלך לעולמו בגיל 90, לא ממש הבין מה יש לו ביד – מלבד התחושה שהוא שותף סוד לידיעה היסטורית, שעוד כמה שעות תהיה נחלת הכלל.

הוא כנראה אפילו לא התרגש מזה במיוחד. במעמדו ובוותק שלו, הוא היה די רגיל לתחושה הזו.

ניסור ענפים למתחילים

אני רק התחלתי באותה תקופה להכיר מקרוב את אותה תחושה, של התחככות במשק כנפי ההיסטוריה.

זה לא ה-דבר שמשך אותי לעבוד בתקשורת, אבל מרגע שהייתי בפנים, הסם רב-העוצמה הזה – ״לדעת הכול לפני כולם״ – היה לבטח אחד הדברים שהחזיקו אותי בביצה הזו כל כך הרבה שנים, למרות… כל מה שאני עוד הולך לספר כאן בהמשך.

לעריכת חדשות התגלגלתי די במקרה, כי זו הייתה עבודת משמרות נוחה שהתאימה לי כסטודנט. מבחן הקבלה של ״הארץ״ היה ממש קשה. לעזרתי באו שנות הילדות שלי כתולעת ספרים וההתעניינות האובססיבית שלי בחדשות מגיל עשר בערך, שקיבלו חיזוק מארבע וחצי שנות שירות צבאי במחקר מודיעיני. בעזרתם, צלחתי איכשהו את שאלון הידע הכללי האינסופי ואת משימות השכתוב המגוונות והמפרכות, והתקבלתי.

בארבע משמרות שבועיות בדסק (מהן אחת בסופ״ש), כנראה הרווחתי פחות ממלצר ממוצע – אבל מצד שני הייתה לי אחלה תשובה לשאלה ״במה אתה עובד?״, שהצליחה להרשים הרבה סטודנטים-מלצרים בסמול-טוק של מסיבות.

את השנה וחצי שלפני אותו בוקר העברתי בחדר צדדי במערכת ברחוב שוקן בדרום תל אביב, שתי דלתות מימין למשרד של מרקוס. הוא היה מבחינתי דמות מיתולוגית, והמגע שלי איתו עד אותו יום הסתכם בהנהוני ברכה מנומסים במסדרון.

גם באותו בוקר ישבתי שם כהרגלי, משכתב ידיעות ומנסח מבזקים שלא היה להם שום קשר למוצר שנקרא ״עיתון״ – ומשגר אותם לחלל האוויר הווירטואלי, בתפקידי כעורך זוטר במהדורת האינטרנט הצעירה של העיתון, שהושקה לא המון זמן לפני הצטרפותי.

אני בספק אם באותה עת, רוב עובדי העיתון בכלל הבינו מה עושים בחדר הצדדי הזה…

טוב, אולי אני קצת מגזים. לפחות בדסק החדשות של העיתון ידעו בדיוק מה אנחנו עושים: גונבים להם את העבודה. בחיי. התחושה הרווחת באותן שנים, שאפילו לא טרחו יותר מדי להפיג אותה, הייתה שהם מחשיבים אותנו במקרה הטוב לבן חורג של העיתון, ובימים פחות טובים – לגיס חמישי.

האמת היא שעם יד על הלב… קשה לבוא אליהם בטענות. הם בסך הכול עשו חשבון פשוט – הרי מה שיתפרסם באינטרנט היום, כבר לא יוכל להיות סקופ בעיתון של מחר בבוקר. אני מאמין שרובם הבינו, בצורה זו או אחרת, שהעיתונות כפי שהכרנו אותה, וכפי שהיא מפרנסת אותם, לא תתקיים עוד הרבה זמן, ושהאשמים העיקריים בכך הם אותם סטודנטים חצופים שיושבים בחדר הצדדי, מנסים לשנורר מהם כותרות – ומנסרים את הענף שכולם יושבים עליו.

רכזי הלילה וראשי הדסק של העיתון מידרו אותנו באופן שיטתי. כתבים בכירים סיננו את השיחות שלנו, ופיגורות בקנה המידה של מרקוס אפילו לא ירקו לכיוון שלנו. כאמור, אין בדברים אפילו נימה קטנה של טרוניה… אני ממש מבין אותם. הם חתמו על חוזה העסקה עם עיתון, שיוצא פעם ביום. היה דדליין יומי אחד, בשעות הערב, ואף אחד לא דיבר איתם מהבוקר עד שהוא התקרב. במהלך היום הם יכלו לקיים שיחות, להפעיל מקורות, לשקול ולהעריך את המידע, לכתוב, למחוק, לכתוב מחדש ולהעביר דיווח מסודר בסוף היום. בקיצור, לעשות את העבודה שלהם. לפעמים היו אחר כך כמה תיקונים ותוספות, ולילה טוב עד מחר.

דמיינו לרגע שאתם כתב/ת חדשות בעיתון יומי או במהדורת חדשות יומית בתחילת המילניום, רגילים לעבוד במתכונת הזו – ואז, מחליט יום אחד המו״ל שלכם להקים אתר חדשות.

בבת אחת, אתם עוברים למצב שהדדליין שלכם הוא תמיד ״עכשיו״. 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. קרה משהו בתחום הסיקור שלכם?… קודם כל תתקשרו לדסק האינטרנט ותכתיבו מבזק של שני משפטים. אחר כך תמשיכו לברר ולחקור ולעדכן, אבל בינתיים הידיעה כבר מתנוססת בכותרת הראשית של האתר, עם עוד 200 מילות רקע שעורך מזדמן הוסיף בזריזות למידע שסיפקתם, כנראה בקופי-פייסט מהידיעה הקודמת בנושא. הוא עשה טעות? חבל, כי אתם אלה שחתומים על הידיעה, בשמכם. אתם גם לא תדעו על זה בקרוב, כי אתם נמצאים בשטח (עוד לא היו סמארטפונים), ועסוקים בעבודה שלכם – איסוף מידע. כנראה תגלו את הטעות בשלב כלשהו, כשמישהו יתקשר לצעוק עליכם שכתבתם שטויות, ולהודיע שהוא לא מוכן לדבר איתכם יותר… וככה איבדתם מקור. באסה.

עבורם, זו הייתה חתיכת הרעה בתנאי ההעסקה.

אז אנחנו, עורכי האינטרנט, היינו ״האיש הרע״ בסיפור הזה. התמחינו באותה תקופה בעיקר במריבות טלפוניות, ורוב הזמן הסתפקנו בשאריות מכתבי השטח. הם העבירו לנו דיווחי כרוניקה טלפוניים בני שני משפטים על תאונות דרכים וזוטות מתחום הפלילים – כאלה שממילא היינו שומעים עליהם במהדורת החדשות הקרובה ברדיו, ועד שייצא העיתון מחר, כבר ישכחו מהם. בשאר הזמן, כדי לדעת מה קורה, תימללנו את החדשות מאותו רדיו. מהדורת רשת ב׳ בזמן אמת, ומיד אחריה מהדורת גל״צ, שהוקלטה בינתיים על קסטה בטייפ (!!!). ככה, כל שעה עגולה וכל מבזק חצי.

מוקדם בבוקר מדי יום, היינו מעלים לאתר את הכותרות השוות באמת – אלו שהתפרסמו בעיתון המודפס, והיו תוצר של עבודה עיתונאית ״אמיתית״ – אבל כמובן, רק אחרי שנחתו על מפתני דלתותיהם של המנויים, בגרסת הנייר.

כל זה נשמע כמובן קצת הזוי בשנת 2023, בה יש ל״הארץ״ יותר מנויי אינטרנט משלמים מאשר מנויים יומיים לעיתון המודפס. אבל האמת היא שעבורנו – עורכי האתר אז, רובנו בשנות העשרים לחיינו – זה נראה מאוד הזוי כבר ב-2003.

כאילו, בכל זאת, לא מדובר בתקופת האבן… בשלב ההוא של חיינו, האינטרנט כבר לא היה איזה משהו ערטילאי, שגיקים עם משקפיים מדברים עליו ב״זומביט״. לכולנו כבר היה אימייל (למתקדמים היה גם מסנג׳ר), כולנו חיפשנו דברים בגוגל, ואפילו היה כבר אתר חדשות ״אמיתי״ אחד בעברית – הלוא הוא ynet (שאגב, גם שם יצא לי לעבוד, כמה שנים מאוחר יותר).

אבל שינויים אסטרטגיים לוקחים זמן, בייחוד במערכות גדולות ומסורבלות, ו״הארץ״ היה אז בתקופת הסתגלות. בדיעבד, אני חושב שאירועי אותו בוקר כנראה הפילו את האסימון אצל לא מעט אנשים במערכת, ותרמו תרומה נאה לזירוז התהליך הזה.

הנוק-אאוט הראשון שלי

מהשולחן שלי באותו בוקר, ובכפוף לזיכרון, זה נראה בערך ככה:

בסביבות תשע הסתיימה ישיבת הבוקר של מערכת העיתון, שבה השתתף מדי יום גם הבוס שלי דאז – אליחי וידל, העורך הראשי של האתר הצעיר. באופן קצת פחות שגרתי, השתתף בישיבה באותו יום גם מרקוס, ובאופן אפילו פחות שגרתי, השניים יצאו ממנה יחדיו, והמשיכו להסתודד במסדרון.

כעבור כמה דקות, הם קראו לי.

אליחי, כמובן, הבין תוך שנייה את מה שעבר למרקוס לגמרי מעל הראש: אנחנו יושבים על ידיעה היסטורית, שהולכת ממילא להתפרסם עוד כמה שעות – ושום דבר לא מונע מאיתנו לפרסם אותה ממש עכשיו, באופן בלעדי.

מרקוס היה סקפטי, אפילו אחרי שקיבל כמה הסברים כלליים על מה זה אינטרנט ומי קורא אותו. העסק לא כל כך נראה לו. השבוע שאלתי את אליחי על הבוקר ההוא, והוא נזכר שכדי לשכנע את מרקוס לתת לנו את הסקופ, נדרשה התערבותו של המשנה לעורך העיתון, יואל אסתרון.

בסוף הוא השתכנע, והמשימה הוטלה עליי. בחיל ורעדה נכנסתי איתו למשרדו, והוא סיפר לי בראשי פרקים על תוכן השיחה עם שרון (לא הכול כמובן… השועל הוותיק שמר כמה קלפים קרוב לחזה, כדי שיישאר משהו גם לטור שלו בעיתון של מחר).

אני כתבתי, הוא עזר לדייק ולסייג איפה שצריך, וביחד ניסחנו כותרת.

חזרתי לדסק, והשלמתי את הטיפול השגרתי בידיעה – הוספת רקע רלוונטי, בדיקת עובדות, שכתוב נוסף, תמונות, כיתובים, כותרת משנה, כותרות ביניים, הגהה – ובעשר בבוקר, אחרי שנה וחצי שבמהלכה ניסחתי מאות ידיעות שהחלו במילים ״בחדשות קול ישראל/גל״צ דווח ש…״, הגברנו את הווליום של שני הרדיוטייפים המרוטים בדסק, ושתי מהדורות החדשות נפתחו במילים: ״אתר האינטרנט של עיתון ׳הארץ׳ מדווח ש…״.

זה היה חתיכת רגע. הרגשתי, לראשונה, ובעוצמה, את הכוח המחשמל שתקשורת ההמונים מעניקה למי שעוסק בה.

זה היה ממש כיף.

למישהו מבחוץ זה עשוי להישמע מוגזם, והאמת היא שגם אני הבעתי לא פעם, מבפנים, זלזול במירוץ האינסופי להיות ״ראשונים באוויר״ עם כל דבר, לפני המתחרים. זה תמיד נראה לי קצת ילדותי. עם השנים, למדתי להבין שיש בזה משהו. הפרסום הראשון הוא זה שמוביל את הנרטיב – ולמי שעורך אותו, יש את הפריבילגיה לתת את הטאץ׳ שלו לאופן המסגור של הדברים, באופן שיהיה אחר כך קשה מאוד לשנות. כל מילה שמשובצת לכותרת היא בעלת משמעות, והבדלים לכאורה זניחים בין מילים כמעט נרדפות – יכולים ליצור מציאות.

עורך או עורכת שעושים את עבודתם נאמנה, יתאמצו לייצר מסגור מדויק ככל האפשר של המידע שהכתב סיפק: מה קרה, מה המשמעויות העיקריות, ולמה זה צריך לעניין אותי ואותך – ואז לקפל את כל המסר הזה בתוך 8-12 מילים שמרכיבות את הכותרת.

חלק מצליחים בזה יותר, וחלק פחות. כל כך קל להיכשל בזה, בין אם מתוך חוסר ידע והבנה, ובין אם מתוך אדישות וקהות חושים (בכל זאת… כולה עבודה, ואפילו לא משתלמת כל כך), שמפילה אותך לתבניות אוטומטיות וקלישאות שחוקות – וזה עוד לפני שנכנסנו לשיקולים פחות טהורים, כמו קליקבייט ותאוות רייטינג, שלא לדבר על השפעות זרות (אל תדאגו, עוד נדבר עליהן).

הרבה מאוד נכנס לתוך הרגע הזה, שבו מפרסמים משהו בפעם הראשונה, ונותנים לו כותרת.

אז באותו בוקר, בפעם הראשונה ולא האחרונה, אני נתתי קצת מהטאץ׳ שלי. אני לא יודע מה היה המסגור המתוכנן של שרון לישיבת הסיעה בהמשך אותו יום, וגם לא ממש זוכר מה היה הניסוח הסופי של הכותרת שאני עצמי ניסחתי… אני מניח שזה היה משהו יחסית יבש ואינפורמטיבי (בכל זאת, הארץ).

באמת שרציתי להביא אותה כאן, אבל למרבה הצער, אין למצוא אותה ברשת… זה משום שבתקופה ההיא עוד לא היינו ממש מודעים לכך שהידיעות שאנחנו עורכים מתפרסמות לא רק עבור הקוראים של אותו יום, אלא גם עבור גוגל וההיסטוריה (והבלוג שלי🙄). לכן, רוב הידיעות שהעלינו אז לאתר המשיכו להיות משוכתבות במשך שעות בעודן באוויר, ולהחליף כותרות, ש״דרסו״ את קודמותיהן.

הידיעה ההיא התייצבה בסוף על כותרת פולו-אפ לילית, שחשפה את הפינוי הנוסף המתוכנן בשומרון (זה היה הקלף שמרקוס שמר להמשך). הנה היא, בנקודה שבה היא ״קפאה״:

בשלב ההוא בסוף אותו יום, לא נותר הרבה מהכותרת ומרוב הטקסט שערכתי, ואני עצמי כבר מזמן הייתי אחרי המשמרת שלי בדסק ואחרי עוד שתי הרצאות משמימות בחוג למדע המדינה – וככל הנראה הייתי עסוק במזיגת בירה מאחורי הבר בעבודה השנייה שלי, בזמן שהידיעה ההיסטורית שערכתי בבוקר כבר עוטפת דגים וירטואליים.

באופן אירוני, דווקא ב-ynet השתמרה ידיעה משעות הצהריים, רגע לפני ישיבת הסיעה, שמנציחה את ההישג של המתחרים שלהם באותו בוקר:

להיות מצוטט על ידי המתחרים הישירים שלך – זו פסגת הקיום של כל עיתונאי. זה כמו לנצח קרב איגרוף בנוק-אאוט.

צריך לומר שגם וויינט עדיין היה אז אתר די חלוצי, אבל דבר אחד משמעותי בידל אותו מכל מתחריו: מיומו הראשון, הוא הפעיל מערך כתבים עצמאי ונפרד מספינת האם ״ידיעות אחרונות״, ולא היה תלוי בחסדים של מערכת עיתון ארכאית – מה שאיפשר לו, די בקלות, להשאיר אבק למתחרים ולבסס את מעמדו כאתר החדשות המוביל בישראל, כמה וכמה שנים לפני שעוד שחקנים בכלל נכנסו למגרש הזה ברצינות.

לאורך השנים הראשונות של המילניום, וויינט פשוט פרסמו, באופן עקבי, הכול לפני כולם – עד שהפכו לשם נרדף לחדשות אונליין בעברית.

אחד המשפטים שאמרתי הכי הרבה פעמים בחיי, חזר על עצמו באופן יומיומי באותה תקופה, בשיחות טלפון עם כתבים שונים: ״תוכל/י לאשר לי את מה שפורסם עכשיו בוויינט?״

כל שיחה כזו הייתה בעצם נוק-אאוט קטן לכתב העיתון, שהובך שוב על ידי הקולגה האינטרנטי הזריז שלו. 

יש מצב שבאותו בוקר, לראשונה בקריירה, קיבל אטילה שומפלבי, הכתב-פרשן הפוליטי הנצחי של ויינט, שיחת נוק-אאוט שכזו, שבה התבקש לאשר ידיעה שפורסמה בלעדית אצל מתחרה ישיר שלו – לא בעיתון, לא ברדיו או בטלוויזיה, אלא באתר חדשות אחר.

אטילה, אתה במקרה כאן?… מעניין לשמוע איך זה נחווה מהצד שלך😉.

בכל מקרה, זה היה רגע אחד קטנטן, מהראשונים שבהם התעוררה תחרות על השליטה בחדשות האונליין בעברית – ענף שאז עוד היה די קטנטן, וגילגל רק כמה שברירי אחוזים מתקציבי המדיה של שוק הפרסום.

אני מאמין שלכל הנוגעים בדבר כבר היה ברור בשלב ההוא שאנחנו עומדים בפני סופת הוריקן שתשנה הכול – אבל כנראה שמעטים ניחשו לאילו כיוונים בדיוק יתפתח מאבק הרייטינג הזה, על תשומת ליבם של צרכני החדשות המקוונות. אפילו מעטים יותר, ככל הנראה, העלו בדעתם שבתוך שני עשורים הוא יצמיח שורה של כתבי אישום, שעוד עשויים להוביל להפלת ראש ממשלה.

אבל אני מקדים את המאוחר.

מיומנו של מסנן בולשיט

אז כפי שכבר רמזתי, מוצג מספר 3 בסיפור שלנו (אחרי שני המוצגים משני הפרקים הראשונים) – הוא אני.

זה מוצג די מורכב, והוא יעסיק אותי במשך כמה פרקים – מה שיאפשר לי להיפרד לשלום, לפחות לעת עתה, מהתבנית הקלישאתית של מוצגים משפטיים, שהצליחה איכשהו להביא אותי בצליעה עד הנה.

אני חי ועובד ברשת, פחות או יותר מיום שהתחילו לכתוב בה בעברית. לאורך חלק גדול מהדרך, בין 2002 ל-2016, חיממתי כסאות משרדיים מרוטים בדסקים רועשים של מה שנקרא ״התקשורת המקוונת״. השתתפתי, באופן פעיל ומתמשך, בבנייתן ובהפעלתן של המערכות שהובילו את תהליך הניוון, ההשטחה וההקצנה של השיח הציבורי בישראל במילניום הנוכחי.

בתפקידי הייתי גלגל שיניים בינוני, ועשיתי אותו, בדרך כלל, לשביעות רצונם של מעסיקיי. מדי פעם החמצתי פנים, לפעמים קצת יותר מדי בהתלהבות, עד שנפלטתי.

אל התקשורת הגעתי ממש ברגעי החסד האחרונים של מה שנותר מ״תור הזהב״ שלה. הענף כבר היה בדעיכה, רחוק מהימים בהם רוברט רדפורד ודסטין הופמן גילמו צמד עיתונאים חושפי שחיתויות בסרט ששבר קופות וגרף אוסקרים. אבל המקצוע עדיין נהנה מהילה מסוימת, ושמר בדרך כלל על סטנדרטים מסוימים, בעיקר סביב העניין הפעוט הזה שנקרא ״לדווח את האמת״.

אתם לא תאמינו, אבל גם היום, חלקים לא מבוטלים מהאנשים שעובדים בתקשורת – עדיין נאמנים לסטנדרטים האלה. כן כן, גם בתקופה המוזרה שבה אנחנו חיים, שבה כשמישהו מנסה לטעון שהוא יודע את ״האמת״ – הוא מיד נחשד בהתנשאות או במיקרו-אגרסיה. אפילו אם הוא פרופסור עם שלושה תארים שמנסה להסביר משהו למתנגד חיסונים שראה פעם סרטון של עשר דקות ביוטיוב.

יש לי זיכרון חזק מלפני כמה שנים, של איזה ויכוח פוליטי זניח שניהלתי, לא משנה באיזה נושא, עם קבוצת אנשים, לא משנה מי. בלהט הוויכוח, מישהו שאל אותי: ״אבל למה אתה חושב שככה-וככה-וככה…?״, ואני עניתי בלי לחשוב יותר מדי: ״מה זאת אומרת למה אני חושב ככה?!… כי זאת האמת!״. 

דממה מעיקה השתררה בחדר. המבטים הנבוכים על פני האנשים נעו בין ״שמישהו יקרא לאנשים עם החלוקים הלבנים״ ל״אוי לא, הוא מפגר״. בסוף מישהו אמר: ״טוב, אם כל האמת נמצאת אצלך, אז מה הטעם להתווכח?״.

היה בזה משהו. ויתרתי.

האמת כמובן לא נמצאת אצלי. היא נמצאת שם בחוץ, פשוט צריך להסתכל, ולעשות את זה לאורך זמן, בעקביות ובאופן ביקורתי – כלומר, לנקות את 99 אחוזי הבולשיט, ולהישאר עם המהות. זה קשה לאללה, מתיש וסיזיפי, כי כדי למצוא את ה-1% שראוי לדווח עליו, כלומר, את הדברים שבאמת ישפיעו על החיים של כולנו – צריך לחטט כל היום בתוך הבולשיט.

זה מה שהתקשורת עושה בשבילכם, במידה משתנה של הצלחה (או לפחות עשתה את זה, עד שהבולשיט עקף אותה בסיבוב ונדחף ישר לווריד שלכם, דרך הרשתות החברתיות). 

אני לא נאיבי. ה״תשקורת״ הרוויחה ביושר את כינוי בדיחת-הסבא הזה במגוון דרכים, עוד הרבה לפני שמישהו ידע מה זה פייק ניוז – וזו הייתה רק ההקדמה לשני העשורים האחרונים, במהלכם היא אימצה בהדרגה עוד ועוד דרכים יצירתיות לעוות את האמת, בניסיון חסר סיכוי להילחם על חייה נגד המתחרים החדשים: סרטוני חתולים באינסטגרם וחשבונות אונליפנס של משפיעניות בנות 19.

אני ארחיב על פרפורי הגסיסה האלה החל מהפרק החמישי, אבל לפני כן, בפרק הבא – אני אהיה חייב לפרגן קצת.

ניפגש שם.