פורסם: 2 בספטמבר 2023

***

שוב יש ״פרשה ביטחונית חמורה״, שמעל עצם קיומה תלוי צו איסור פרסום גורף.

זו הייתה השמועה שהתרוצצה במערכות התקשורת, אי שם בתחילת 2010.

כמקובל במקרים כאלה, כתבי הביטחון והמשפט נשלחו לרחרח – ועד מהרה, השם ״ענת קם״ הפך להיות הבאזזז-וורד המרכזי בשיחות בפינת הקפה של מערכת ynet, שם עבדתי באותה תקופה בדסק החדשות.

קם בת ה-23 הייתה אז עיתונאית בתחילת דרכה, אבל השם שלה כבר היה די מוכר בביצה התקשורתית, בזכות התפקיד הייחודי שלה: היא הייתה כתבת ערוץ הברנז׳ה של וואלה, שמסקר את הנעשה בתוך הביצה הזו עצמה. 

התופעה המעט מוזרה הזו, שבמסגרתה התקשורת מסקרת את עצמה, מנפקת מדי פעם כתבות עומק מעניינות (אפילו יצא לי לכתוב כמה כאלה לוואלה ברנז׳ה, שנים אחר כך, כשעבדתי בוואלה) – אבל רוב הזמן, הסיקור הזה מתמקד בכרוניקה שמעניינת בעיקר את העיתונאים עצמם, כמו נתוני רייטינג והרבה רכילות של מינויים ופיטורים (עיתונאים נוהגים לעבור בתדירות גבוהה במיוחד בין מקומות עבודה, וכולם תמיד מתעניינים לדעת איפה התפנה תפקיד).

יש עוד כמה כתבי ברנז׳ה כאלה בכלי תקשורת נוספים – וקומץ האנשים הזה מצוי בעמדה קצת מוזרה. לכאורה זהו תפקיד שטח זוטר למדי, אבל בניגוד, למשל, לכתבי פלילים, שהמקורות שלהם הם שוטרים ועבריינים, או לכתבי משפט, שהמקורות שלהם הם עורכי דין – המקורות של כתבי ברנז׳ה הם הקולגות שלהם, או יותר נכון, הבוסים של הקולגות שלהם. הם לכאורה זוטרים – אבל מאוד מוכרים, ומאוד מקושרים. בדרך כלל יש להם (או לעורכ/ת שלהם) קו ישיר לעורכ/ת הראשי/ת או המו״ל של כלי התקשורת שבו הם עצמם עובדים, והם מרבים להתייעץ איתם – כי כל מילה שהם מפרסמים יכולה לעורר סערה בביצה.

אז ענת קם, אחת כזו שכולם מכירים – הייתה עצורה על ידי השב״כ, וזו בהחלט הייתה חתיכת סערה… אבל על הפרשה, כאמור, היה מוטל צו איסור פרסום – כפי שבדרך כלל מטילים על פרשות כאלה, כל עוד החקירה מתנהלת, כדי שהפרסומים לא יפגעו במהלכה.

ווצא״פ

צריך לומר מילה על צווי איסור פרסום, או כמו ששקוראים להם במערכות – צא״פים.

התקשורת נלחמת לעתים קרובות להסרת צווים כאלה, בעיקר במקרים שבהם נעשה בהם שימוש דרקוני ולא מוצדק – אבל בסך הכול, רוב הזמן, זה כלי נחוץ, הגיוני ומידתי. זה נכון מבחינת החקירה של כוחות הביטחון, אבל מעבר לכך, יש להם גם ערך נוסף, פחות מדובר: במידה רבה, הם מאפשרים גם לתקשורת לעשות את העבודה שלה כמו שצריך.

אני אצטרך להסביר את זה בעוד כמה מילים. 

באירוע ״רגיל״, כמו למשל רצח או מבצע צבאי – התקשורת מדווחת על מה שקורה בזמן אמת. המידע חלקי ולא מאומת, והרבה שטויות נזרקות לחלל האוויר עד שהתמונה מתבהרת. תנסו להיזכר לרגע בלהג, על גבול הג׳יבריש, שנשמע באולפני טלוויזיה בדקות הראשונות שלאחר פיגוע, כשכל מה שיש לדווח זה ״פתאום שמעתי בום״ ו״כוחות הצלה בדרך לאירוע״. וכשאין מה להגיד – ממלאים את האוויר בספקולציות.

לפעמים, עד שהתמונה התבהרה, זה כבר מאוחר מדי – כי השטויות שדווחו בהתחלה נצרבו בתודעה, ואנשים מזמן העבירו ערוץ.

אז צא״פים מונעים את זה. כל עוד מוטל צו כזה, התקשורת יכולה לעבוד בנחת, בדיוק כמו המשטרה או השב״כ: לאסוף מידע, לחקור דברים לעומק ולגבש תמונת מצב מהימנה ומלאה של הפרשה – שאותה אפשר להציג בצורה מסודרת לאוויר העולם, ביום שבו מוסר הצו.

העבודה בדסק החדשות מתנקזת אל הרגע הזה. כשמדובר בפרשות גדולות, שמתפרשות על תחומי הכיסוי של כמה כתבים, בדרך כלל מתמנה מבעוד מועד עורך אחראי לריכוז העבודה בנושא. במקרה של פרשת ענת קם – התפקיד הוטל עליי, יומיים או שלושה לפני המועד המיועד של הסרת הצו.

בדרך כלל, צא״פ מוסר ביום שבו מוגשים כתבי אישום. במקרה של קם, זה קרה קצת קודם, אחרי שכבר לא היה בו טעם – כי התקשורת הבינלאומית, שלא כפופה לשום צו, עלתה על הסיפור, ופרסמה בהרחבה את דבר קיומה של ״העיתונאית העצורה״ בישראל.

ככה זה נראה, למשל, בגרדיאן הבריטי:

בראייה גלובלית, זה היה אחד האירועים הבולטים בתהליך המואץ שבמסגרתו קיבלה ישראל תווית של ״דמוקרטיה בנסיגה״ – וזה קצת אירוני, כי המסגור שהסיפור קיבל בתקשורת העולמית היה מאוד לא מדויק, בלשון המעטה. הרי קם ביצעה את העבירה שבה הודתה – גניבת מסמכים מסווגים – כשהייתה חיילת בסדיר. היה לעניין קשר מועט ביותר, לכאורה, לעבודתה כעיתונאית, שנים אחר כך (ובכלל בתחום סיקור אחר).

על עבירות דומות, למשל, ישבה צ׳לסי (בראדלי) מאנינג, מדליפת מסמכי ״וויקיליקס״, שבע שנים בכלא אמריקאי – יותר מפי שלושה מהעונש שקם ריצתה בסופו של דבר. את חומרת העונש אפשר לייחס בעיקר להיקף – מאנינג גנב/ה 750 אלף מסמכים מסווגים, קם רק 2,085 – אבל כך או כך, בשום שלב, המעצר של מאנינג לא נתפס כאיום על חופש העיתונות.

לעומת זאת, ״עיתונאית עצורה בגלל מסמכים שחשפה״ זה כבר משהו אחר לגמרי – והנרטיב המאוד-לא-מדויק הזה התחיל כבר להתקבע כמסגור המוביל והשגוי של פרשת קם בעולם. בגלל הצא״פ בישראל, אי אפשר היה לספר לעולם את הסיפור ״מהצד שלנו״ – וזו כנראה הסיבה שהביאה את הפרקליטות והשב״כ לבקש את הסרת הצו בטרם עת.

במסגרייה

זוכרים שדיברתי בפרק 3 על ״עילת הסבירות של הכותרת״?… ככה כיניתי את התהליך שבמסגרתו בוחנים ידיעה חדשותית, מנסים ״להבין את הסיפור״ מכל הכיוונים, ולהחליט מה הדרך הנכונה ״למסגר״ אותו. הדוגמה שהבאתי שם – חשיפת תוכנית ההתנתקות – הייתה פשוטה למדי. לא היו יותר מדי דרכים למסגר את הסיפור ההוא. המקרה של קם, לעומת זאת, היה מורכב יותר, והיו בו כמה ״סיפורים״ – שהחלטנו לפרק לארבע כותרות שונות.

מלבד הסיפור המרכזי על עיקרי הפרשה, הקדשנו ידיעה נפרדת להיבט העיתונאי שלה. היא התמקדה בקרב הגרסאות בין השב״כ לעיתון ״הארץ״ ולעיתונאי אורי בלאו, לו העבירה קם 1,500 מהמסמכים שגנבה. על בסיס המסמכים האלה פרסם בלאו בעיתון סדרה של כתבות, שבעקבותיהן פתח השב״כ בחקירה שהביאה לחשיפתה ומעצרה של קם. בלאו שהה באותה עת בחו״ל, מחשש שייעצר בעצמו.

ידיעה שלישית שהכנו עסקה בחשיפה המוקדמת של הפרשה בחו״ל ובאימפקט שלה, ולבסוף, מהצד הביטחוני – הבאנו טור פרשנות של רון בן-ישי, בו הוא הסביר עד כמה הפרשה הזו מוציאה רע את כל המעורבים: את צה״ל, את קם עצמה, את הארץ ואת השב״כ. מאז ועד היום נחשף עוד הרבה מידע בפרשה – ועדיין, בקריאה חוזרת, הסיפור כולו בעצם נכתב כבר ביום חשיפתה, בצורת 765 המילים החדות האלה של רון. בדיעבד, אני לא כל כך גאה בכותרת של המאמר הזה – ״קם על יוצרו״🙈 – אבל בוויינט הייתה חיבה מערכתית למשחקי מילים. נראה לי שעדיין יש.

בכל מקרה, עיקר ההתפלמסות בדסק בשעות שקדמו להסרת הצו, כמו בעוד הרבה מקרים דומים, סבבה סביב ניסוח הכותרת הראשית – כלומר, מה יהיה ״מסגור-העל״ של הסיפור באתר. בדיון הזה, היו שני קולות. צד אחד תמך בנרטיב ״העיתונאית העצורה״, אבל בסופו של דבר התקבלה דעתו של הצד השני, שקיעקע את המסגור המוטעה הזה, לשיטתו – ולכותרת נבחר צירוף המילים ״חיילת-מרגלת״ (כן, גם חרוזים אהבו שם):

אז כך החלטנו אז ש״הבנו את הסיפור״, וזו הצורה שבה בחרנו למסגר אותו. אחזור לזה בהמשך.

מדיניות החיסולים ואני

בכל סיפור חדשותי, במקביל לטיפול בתוכן הכתוב, מתנהל במערכת מאמץ משני (לפעמים זה המאמץ העיקרי) – לטפל גם בצד הוויזואלי של הסיפור. במקרה הזה, היה צד ויזואלי מאוד ברור: צריך תמונה של גיבורת הפרשה. 

אם זה היה סיפור רגיל, היינו פשוט שולחים צלם או צלמת לצלם אותה – אבל היא הייתה בלתי נגישה במעצר בית, אז עברנו לאופציה ב׳: למצוא תמונה קיימת ברשת, ולקבל אישור לפרסם אותה מבעל זכויות היוצרים. בסופו של דבר, ההפקה קיבלה אישור להשתמש בתמונה של קם שפורסמה בבלוג ״חדר 404״ של עידו קינן – ואותה שיבצנו בידיעה הראשית. 

למה אני מספר לכם את זה?… עוד מעט תבינו. אבל קודם אני צריך לעשות סיבוב קטן בירושלים.

את המסמכים הסודיים גנבה קם מלשכתו של אלוף פיקוד המרכז, שם שירתה כפקידה בשנים 2005-2006. הלשכה הזו נמצאת בקומה השלישית של מפקדת הפיקוד, בבסיס דמוי מבצר בשם ״מצודת נחמיה״, השוכן על גבעה סחופת רוחות, אי שם בין השכונה הירושלמית נוה יעקב לשכונה הפלסטינית דאחיית אל-בריד שבפאתי רמאללה. 

במקרה לגמרי, קצת פחות מעשור קודם לכן, ב-1997, באותו בסיס ממש, התחלתי אני את ארבע שנות השירות הצבאי שלי – שאת כולן העברתי בצד השני של אותה הקומה, במחלקת המודיעין הפיקודית. 

שנות הצבא שלי (וגם קצת מ-22 שנות המילואים שבאו אחריהן) עוד ישתלבו בהמשך הסיפור בכל מיני דרכים, במסגרת מגבלות ביטחון המידע והצנזורה העצמית שלי – אבל בהקשר הנוכחי, אני מזכיר אותן משתי סיבות.

הסיבה הראשונה היא מדיניות החיסולים, שהתעצבה במידה רבה במהלך חצי השנה הראשונה של האינתיפאדה השנייה, שהייתה גם חצי השנה האחרונה של השירות שלי. הייתי אז כבר קצין שחוק למדי, בתפקיד המחייב ראש מדור פח״ע – שאחראי על סיכול ומניעת פיגועים בגזרת הפיקוד.

זה נשמע נורא מרשים, בייחוד עבור סגן בן 22 (טכנית, מילאתי תקן של רב-סרן), אבל כל מי שקצת מצוי בעניינים יכול להניח שכמו כל גורם מודיעין בפיקוד המרכז, בסופו של דבר, גם ראש מדור על תקן רס״ן הוא בעצם בעיקר דבר אחד: סנג׳ר של השב״כ. לא צריך להעביר הרבה זמן במערכת הזו, כדי להבין שבשטחים יש ריבון אחד ויחיד. הוא מחליט מה כל אחד יכול לדעת ומה לא, הוא מעצב את התודעה ואת המציאות – וכל שאר השחקנים רוקדים לפי החליל שלו.

טוב, אולי אני קצת מקצין את העניין…. היו לנו גם שיתופי פעולה מועילים מאוד עם השב״כ, ואני מניח שאני יכול גם לרשום על שמי כמה הצלחות מודיעיניות מאותן שנים, שכנראה לא יסופרו לעולם – אבל לצורך ענייננו, אני יכול לציין כאן, בקווים כלליים מאוד, שאחד הפרויקטים הגדולים שעליהם עמלתי במהלך סוף הניינטיז היה מאגר גדול של מידע על אישים ברשות הפלסטינית ובארגונים שונים באיו״ש. המאגר הזה התברר כמצרך יקר ערך, ביום שבו הוחלט להתחיל לחסל כמה מהם.

ברטרוספקט, בהחלט זכורים לי לבטים ודילמות לגבי הפרקטיקה הזו, ושנים אחרי זה אפילו כתבתי עבודה אקדמית שלמה בנושא (בקורס ״מיליטריזם ודמוקרטיה״ של ד״ר ראובן פדהצור המנוח). אני לא אכנס לכל זה כאן, אלא אתמקד יותר בניסיון לשחזר את ההוויה שלי, בזמן אמת.

בגדול, בשורה התחתונה, זרמתי לחלוטין עם העניין. אני לא יודע מה הייתי עושה באותה סיטואציה היום (הגיל שלי הוכפל בינתיים) – אבל חייבים להזכיר שהמצב אז היה רחוק מלהיות רגיל. היינו במלחמה.

כמה נתונים מהראש, כדי לסבר את האוזן: בשנים שקדמו לכך, עמדנו בפיקוד המרכז על משהו כמו התרעה מדויקת אחת לפיגוע ״חם״ (לא אבנים), פעם בכמה חודשים. בתוך יום אחד, בראש השנה 2000 – עברנו לממוצע של כ-80 התרעות חמות ביום, שעשרות מהן התממשו, וגבו קורבנות באופן שוטף. שכונות בירושלים טווחו באש צלפים מדי לילה, במשך שבועות ארוכים, כמו שלא קרה מאז מלחמת ששת הימים.

זה היה הרבה לעכל בשביל כולם – וזה היה הרבה במיוחד לעכל בשביל ילד בן 22 שתחום האחריות המוגדר שלו היה מניעת פיגועים בגזרת פיקוד המרכז – תחום שהיה מנומנם למדי בשלוש וחצי שנות השירות הראשונות שלו, שחפפו לאחרית ימי אוסלו העליזים.

אז עשינו מה שצבא עושה, וחיסלנו. בהתחלה חיסלנו ״פצצות מתקתקות״ פרופר, אבל ההגדרה הזו הלכה והתרחבה במהירות אל ״ראשי התמנון״, בכירי הזרועות הצבאיות של ארגוני הטרור – שדי מהר התברר שהם כוללים גם את התנזים הסמי-צבאי של הפתח ואת מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית עצמה. דמם הותר – בסך הכול לג׳יט, במלחמה… אפילו אם נזכרים שרק כמה שבועות קודם, הם עוד שיתפו איתנו פעולה, אפילו באופן די יעיל, בסיכול פיגועים של החמאס. זה בהחלט הפך את זה ליותר מוזר.

היה רגע אחד שבו העסק כבר פחות הסתדר לי. על שולחני הונחה בקשה לסיכום על יעד חדש ל״סיכול ממוקד״ – מנהיג פוליטי (שמו שמור במערכת). על פי המידע שהיה ברשותי, הוא עודד והכווין את ההתקוממות האלימה (כמו כל אנשי הרשות והפתח מערפאת ומטה), אבל לא היה קשור ישירות לפעילות צבאית. הבעתי התנגדות גלויה ומופגנת להתנקשות. ניסיתי לפנות לדרגים שמעליי ולאלה שמעליהם. הצגתי את עמדתי, לפיה הנזק מהחיסול יעלה על התועלת – ונדחיתי.

עשיתי שביתה איטלקית. הסתדרו בלעדיי. הוא חוסל. יכול מאוד להיות שההחלטה התקבלה על סמך מידע ״מפליל״ רגיש יותר, שלא היה ברשותי, לפיו הוא מילא תפקיד מפתח בהעברת נשק, למשל. המחשבה הזו עלתה בי גם אז, ואני מוכן אפילו להודות שייתכן שהעלבון מהאפשרות שאני ממודר תרם את חלקו להתנגדות התקיפה שלי. בכל מקרה, אני לא באמת יודע להגיד בדיעבד אם הנזק עלה על התועלת. אני לא חושב שמישהו יכול באמת למדוד את זה.

באותם ימים, פשוט הדחקתי, כמו שהדחקתי הרבה אלמנטים מהשירות שלי (מי לא). זה היה כבר ממש לפני החפש״ש, הייתי אחרי כמה חודשים רצופים שבמהלכם ישנתי באופן קבוע מדי לילה שני – וכל העסק היה, בגדול… ובכן… על הזין שלי. השתחררתי, הישר לקריירה מזהירה כמלצר בבית קפה, בעקבותיה נסעתי ללכת לאיבוד לשנה בדרום אמריקה.

בתפקיד רמ״ד פח״ע החליף אותי רב-סרן אמיתי (כי כשמתחיל האקשן, גם התקנים מתמלאים). מדיניות החיסולים המשיכה להתנהל יופי בלעדיי, וקיבלה משב רציני של רוח גבית כמה חודשים אחרי זה, כשאריק שרון – האיש שהתחיל הכול כשעלה להר הבית ב-29 בספטמבר 2000 – נבחר לראש הממשלה, והפך את החיסולים לפרויקט לאומי, כמעט בשביל הספורט. אחחחחח, כמה הוא אהב לחסל.

הקו האדום שנחצה בימי השירות האחרונים שלי מחוויר לעומת מה שהלך אחר כך, בין היתר בשנים שבהן ענת קם שירתה בלשכת האלוף (אז כבר מזמן לא היינו ב״מצב מלחמתי״ כמו ב-2001) – ולכן, אני בסך הכול מסוגל לגלות הבנה להחלטה שלה לגנוב את המסמכים, גם אם אני לא תומך בה.

החשובים מבין המסמכים האלה תורגמו לכתבות של בלאו ב״הארץ״, שהמחישו עד כמה מדיניות החיסולים הרחיקה לכת וחצתה קו אדום אחרי קו אדום בניגוד מוחלט להנחיות בג״ץ. הן הראו עד כמה התרופפו הסטנדרטים, הן מבחינת מידת ה״מסוכנות״ המיוחסת ליעדי החיסול, והן מבחינת שיטות החיסול וה״נזק האגבי״ שהסבו לאזרחים לא מעורבים.

זילות בית המשפט ורמיסת זכויות אדם זה מדרון חלקלק – ואת הקצה התחתון שלו אנחנו רואים היום, לא רק בשטחים, אלא גם ב״רפורמה״ המשפטית, וביחס של כוחות הביטחון למחאה נגד השלטון בתוך תחומי המדינה הריבוניים. רואים את זה בכל מקום.

הכתבות עצמן, אגב, לא עוררו יותר מדי רעש עם פרסומן – להבדיל, למשל, מ״מסמכי הפנטגון״ בארה״ב, שתרמו תרומה מכרעת לסיום מלחמת וייטנאם, והפכו את המדליף שלהם, דניאל אלסברג, לאייקון של אקטיביזם וטוהר מידות (בלי שישב יום בכלא). אבל בישראל של תחילת שנות האלפיים, תחת הימשכות הטרור ובחסות התרבות המיליטריסטית – החשיפה של קם לא שינתה יותר מדי לאף אחד. אולי אם היא הייתה מוצאת משהו יותר עסיסי, הגורל שלה היה יותר דומה לזה של אלסברג – אבל החשיפה שלה עסקה במצרך הכי זול ומשעמם במציאות הישראלית: חיי אדם של ערבים.

בכל מקרה, יצא לי לחשוב לא פעם מה אני הייתי עושה, אז ב-2001, אם הייתי צריך להישאר עוד כמה חודשים בתפקיד שלי בפיקוד, אל תוך מציאות של פיגועי התאבדות גוברים ומבצע ״חומת מגן״ – והאם יכול להיות שגם אני הייתי מסיים כמו ענת קם.

אין לי תשובה חד משמעית… אבל אני מעריך שבכל מקרה לא הייתי לוקח מסמכים, ולא הייתי הולך לתקשורת, קודם כל מתוך פחדנות. אני בעיקר תוהה אם הייתי מצליח להישאר שפוי.

זכרונות ממגדל ג׳

הסיבה השנייה שנזכרתי בשירות הצבאי שלי, קשורה לתקופה קדומה יותר – השנה הראשונה שלי באותו בסיס. 

באותה תקופה הצטלבו דרכיי עם חייל אחר ששירת שם, בשם אורי בלאו.

בלאו שירת במפקדת התותחנים הפיקודית, ואני כאמור במודיעין, אז לא יצא לנו ממש להכיר מקרוב – אבל תחזקנו שגרת ״שלום-שלום״ במקום שבו חיילים בכל בסיס זוכים להכיר חיילים ממחלקות אחרות: חדר המשמר של כיתת הכוננות.

בבסיס הספציפי שלנו, זה היה אותו החדר – לפחות לפי המיתוס – שבו הוחזקה בזמנו הלביאה המפורסמת שגנדי גידל בתקופתו כאלוף הפיקוד. האמת היא שלפי האגדות שסיפרו בבסיס, היו אלה בכלל ״שני אריות״ – אבל התיעוד היחיד שמצאתי לעניין התייחס לגורה החמודה הזאת (לקוח מעיתון ״דבר״, 1969):

בכל מקרה, קרוב לשלושה עשורים אחרי הלביאה, אני הייתי חייל צעיר ופעור, שישן על מדים ונעליים בחדר המדכא ההוא, וטחן שמירות במשמרת של 2 עד 6 בבוקר במגדל ג׳ הידוע לשמצה, שהשקיף על פאתי השכונה הפלסטינית.

כשהגעתי לבסיס, בלאו כבר היה פז״מניק מקומבן, ואת הלילות האלה הוא העביר בדרך כלל בש.ג. – ובהמשך עבר לאייש את התפקיד הנחשק ״מש״ק תורן״, שזיכה אותו בתענוג הכרוך בעריכת פטרולים בין עמדות השמירה, עם ג׳יפ ונהג, בשעות שבהן הקצין התורן ישן.

אחרי שנה יצאתי לקורס קצינים, ממנו חזרתי לאותו בסיס – הישר למשמרות אינסופיות של קצין תורן (אתה יוצא לקצונה כדי להפסיק לשמור. ביג מיסטייק). בלאו השתחרר בינתיים – וזמן קצר לאחר מכן, התחילו להופיע במקומון הירושלמי ״כל העיר״ כתבות פרי עטו. הן עסקו בנעשה בצה״ל, וניכר היה שחלקים מהן מתבססים על מידע שמקורו בבסיס שלנו.

לא מצאתי ברשת חומרי ארכיון מהתקופה, אבל אני כמעט בטוח שהייתה לפחות כתבה אחת על מחדלים באבטחת מפקדת הפיקוד… אני מניח שלא משהו דרמטי – בטח כשלים די סטנדרטיים, כפי שיכול לדמיין כל מי ששירת יום או יומיים באיזשהו בסיס של ג׳ובניקים (או צפה בפרק כלשהו של הסדרה המופתית ״מ.ק. 22״) – אבל אני זוכר באופן עמום שהעניין חולל סערה זוטא בבסיס, ובעקבות זאת בטח ״חודדו הנהלים״ או משהו. אני די בטוח שהמב״ס לא היה מרוצה.

בשנים שבאו לאחר מכן, היה מעניין לעקוב מרחוק אחרי התפתחות הקריירה של בלאו, שבנה את עצמו בהדרגה ככתב צבאי מזן אחר. בזמן שרוב הקולגות שלו היו מחוברים להודעות של דובר צה״ל וללחישות באוזן מכל מיני קצינים בכירים, הוא הפנה את הגב לכל אלה – והביא ידיעות מהשטח, מהחיילים עצמם, באופן דומה מאוד לצורה שבה התפתחה, שנים רבות קודם לכן, הקריירה של כרמלה מנשה האגדית בקול ישראל. אני מניח שהיא היוותה עבורו סוג של מודל לחיקוי.

התיעוד העיקרי שמצאתי בניסיונותיי לאשש את הזיכרון שלי מהתקופה ההיא הוא המאמר המעניין הזה של אביב לביא, במסגרת טור ביקורת התקשורת שכתב בזמנו ב״הארץ״. 

אפשר לפתוח דיון על הפרקטיקות העיתונאיות של בלאו, כפי שבאו לידי ביטוי אז, כמו גם שנים אחר כך, בפרשת קם – אבל הסיפור הזה הוא על ענת קם, לא עליו. למי שכן מתעניינ/ת, אני אספק עוד המלצה: במאמר המעולה הזה בעין השביעית, חנוך מרמרי מנתח נהדר את כל השיקולים העיתונאיים בפרשה. 

מבחינתי, הנקודה המעניינת כאן, היא שבלאו בנה את הקריירה העיתונאית שלו דרך ידע וקשרים שרכש בשירותו הצבאי.

תמיד תהיתי אם גם הוא בעצמו לקח מסמכים סודיים מהבסיס – כמו ״דור ההמשך״ שצמח באותו בסיס עשור אחר כך, ומצא את דרכו אליו – אבל זה לא כזה משנה, ובסופו של דבר, הוא רחוק מלהיות הישראלי הראשון שבנה קריירה דרך קשרים או ״הון סימבולי״ שהביא עימו מהצבא. זה נכון בכל תחום, מההייטק ועד עולם העסקים, וכמובן שזה נכון בפוליטיקה ובתקשורת. אני, למשל, מכיר אישית כמה אנשים שהשתחררו מתפקידי מפתח בצבא, ומשם הגיעו, לכאורה ״משום מקום״ – הישר לתפקידים בכירים בתקשורת. זה לא היה בזכות העיניים היפות שלהם.

גם אני נעזרתי רבות בידע ובקשרים מהצבא, בשנותיי כעורך חדשות. לא לקחתי אף מסמך, אבל האינפורמציה נמצאת בראש שלי, ואני יודע יפה מאוד לעשות את ההפרדה בין מידע שימושי ומעניין שאפשר ״להלבין״ – לדברים רגישים באמת, שאכן לא כדאי שיתגלגלו לידי האויב. אני מפעיל את שיקול הדעת הזה גם ממש כאן, בטקסט הזה.

בדיוק כמוני, גם ענת קם הייתה מאוד מחושבת. היא לא התפרצה ללשכה וגנבה מסמכים אקראיים שמצאה, ואז ניסתה למכור אותם למרבה במחיר. היא עבדה בלשכה הזו במשך חודשים ארוכים, קראה את כל המסמכים שעברו דרכה – ובחרה את אלו שלהערכתה הצביעו על כשלים חוקיים ומוסריים, או על מחדלים ואי-סדרים (היא סיפרה בדיעבד, שכשלקחה את המסמכים, בכלל חשבה שאלו ש״יעוררו הכי הרבה רעש״ – הם אלו שנגעו לתחקירי מלחמת לבנון השנייה). היא מסרה את רובם לבלאו, ולפחות ככל הידוע, לא קיבלה דבר בתמורה. 

קם וגם בלאו שמרו מכל משמר על המסמכים שהיו בידיהם, ועשו בהם שימוש מושכל ונקודתי, כדי לשרת מטרה שבעיניהם הייתה צודקת, וככל הידוע – מבלי לגרום נזק ממשי לצה״ל או לאף אחד (מלבד קם עצמה, שנחפשה בגלל רשלנותם של בלאו ועורכיו). כל הכתבות של בלאו, שהתבססו על המסמכים – קיבלו את אישור הצנזורה הצבאית.

אני מכיר לא מעט עיתונאים שגם כיום מסתכלים על בלאו כעל איש מקצוע שעשה את עבודתו, ובאותה נשימה – מתייחסים לקם כאל עבריינית בוגדנית. ״חיילת-מרגלת״. אבל האמת היא, שהיא לא מאוד שונה ממנו. בכלל, בתור איש מודיעין במיל׳ ועיתונאי בדימוס, אני יכול לאשר שאין הרבה הבדל בין ריגול לעיתונות. זו די אותה עבודה – רק המעסיק אחר.

ומה יפה?… בלאו מזמן עזב את הארץ ואת התקשורת המיינסטרימית, ואילו ״המרגלת״ קם – הפלא ופלא – עובדת היום כעורכת ופובליציסטית באותו ״הארץ״ ממש (שגם שילם לה, בסופו של דבר, 270 אלף שקל, כפיצוי קטנטן על מחדליו).

האם היא הייתה מגיעה לתפקיד הזה בלי העבר שלה כ״מרגלת״ (או לחלופין ״שורקת במשרוקית״)?… האם, בדיעבד, זה הועיל – או דווקא הזיק לקריירה שלה?… להתרשמותי, היא כנראה הייתה מגיעה הרבה יותר רחוק אלמלא הפרשה. בשנה-שנתיים האחרונות היא סוף סוף נהנית מתחילתו של תיקון מסוים. אני מתנחם עבורה בזה שהיא בסך הכול עוד די צעירה, ושהזיכרון של כולם גרוע. תכלס אני כבר לא מאוד דואג לה… בייחוד מאז ששברה את השיא העולמי ב״המרדף״ והצליחה להתברג לתוך רשימת הרווקות.ים הנחשקים.ות 2022 של טיים אאוט תל אביב (מה לעשות… ריגול זה סקסי).

אבל כל זה – חוכמת הבדיעבד. מה מכל זה חלף לה בראש בזמן אמת?… ״אני רוצה לכתוב חדשות״, היא אמרה לא מזמן בראיון למאקו. ״אני עושה את זה מגיל 16 ומאז היה לי ברור שזה מה שאני רוצה לעשות״. הציטוט הזה מאפשר לי להניח שאפיק הקריירה העתידי הזה לכל הפחות כבר ישב לה היטב בראש, כשהחליטה להעתיק את אותם 2,085 מסמכים לכונן CD ולקחת אותו הביתה, בעודה חיילת בסדיר, שלפי עדותה, חיפשה דרכים להפיג את השעמום הכרוך בשירות כפקידה.

השעמום השתלב עם אידאולוגיה (כך לפי עדותה) – ואני מוסיף: שניהם יחד השתלבו היטב עם אינטרס אישי מאוד ברור.

״זה בטח לא יזיק, כשאנסה להתקבל לעבוד בעיתון״, משהו ברוח זו היא כנראה חשבה לעצמה אז, כנראה די בצדק. רבים אחרים לפניה ואחריה עשו אותו דבר, ולעולם לא נדע עליהם – נזכור רק את הסקופים שפורסמו בזכותם. אבל לה היה פחות מזל. היא לא הביאה בחשבון אפשרות של רשלנות פושעת מצד עורכי ״הארץ״, שהחליטו לפרסם צילום של אחד המסמכים שגנבה – ולספק לשב״כ אקדח מעשן, שממנו קצרה הדרך למעצר, כלא, שיימינג לאומי ונידוי ארוך שנים.

מעולם לא פגשתי את ענת קם או עמדתי באיזשהו קשר עמה – אבל ממה שראיתי וקראתי, היא מצטיירת לי כאדם בעל רגישות לדקויות, שניחן במודעות עצמית עמוקה. ניכר שהיא בעצמה התחבטה לא מעט בשאלות האלה לאורך השנים, וניסתה להבין מה בעצם הניע אותה. בסרט הנהדר ״להיות ענת קם: Riding with a Spy״, עומל שלומי אלדר על פיצוח הדמות שלה ביד אמן דוקומנטרית, ומצליח, לפרקים, לפתוח צהר לעולם הפנימי שלה. בכמה מונולוגים בסרט היא מבהירה בצורה די ברורה שמבחינתה – הכול היה לשווא. הייתי מאוד מתפלא אם היא הייתה חושבת אחרת.

אגב, אני מתרשם שמי שהקריירה שלו, בסופו של דבר, נפגעה לא פחות מהסיפור, ואולי אפילו יותר – הוא בלאו, שהברנז׳ה, כנראה, מעולם לא סלחה לו. אני תוהה כמה עיתונאים כבר הספיקו מאז לקלל אותו בינם לבין עצמם, כשניסו לגייס מקור בצבא או בארגון אחר – ונתקלו בחוסר נכונות לשתף פעולה, מצד אנשים שחששו לסיים את דרכם כמו החיילת-עיתונאית ההיא, שהוא מעל באמונה והפקיר לגורלה.

תחשבו כמה שחיתויות היו יכולות להיחשף, ולעולם לא נדע עליהן.

מחזירים טובה

לאור כל זאת, יצא לי להרהר עכשיו שוב על הכותרת ״חיילת-מרגלת״, שנבחרה, כזכור, להיות ״מסגור-העל״ של הסיפור באתר החדשות הגדול והמשפיע בישראל – באופן שאני יכול להניח שתרם את תרומתו להתגבשות דעת הקהל בעניינה של קם.

קודם כל, קשה לי היום מאוד להסתכל על קם כ״מרגלת״, מכל הסיבות שצוינו.

עד כמה שאני מסוגל לזכור, נראה לי שגם בזמן אמת, הייתה לי אי-נוחות מסוימת מהעניין. אני לפחות רוצה להאמין בכך… ואני חושב שכולנו במערכת בסך הכול הבנו שיש הבדל מהותי בינה לבין מרגלים ״אמיתיים״ כמו מרקוס קלינגברג למשל, שהעביר במשך שנים ארוכות סודות מהמכון הביולוגי לסוכנים סובייטיים.

זה נכון שהעבירות שבהן היא הודתה (ובהמשך הורשעה) נופלות תחת חוק הריגול – אבל זו סתם לקונה בחוק, שלא ממש מכיר בקיומם של חושפי שחיתויות. אגב, זה לא ייחודי לנו – גם צ׳לסי מאנינג נשפטה תחת חוק הריגול האמריקאי, בהעדר אופציה אחרת.

בכל מקרה, לשון החוק לא אמורה להכתיב כותרת בחדשות – ובכל זאת הכתרנו את קם ל״מרגלת״. מה היטה את הכף לטובת המילה הקשוחה הזו?… אם להיות כן, אני חושב שהשיקול העיקרי – גם אם זה לא נאמר אף פעם בקול רם – היה השיקול הצהוב: רייטינג. השיקול הזה תמיד נמצא בחדר, גם אם לא מדברים עליו.

כבר אמרנו שריגול זה סקסי, לא?… יש בעולם מעט דברים יותר עסיסיים מסיפור על מרגלת צעירה, והרבה יותר גולשים יקליקו על כותרת שעוסקת בפרשיית ריגול, מאשר על כזו שעוסקת בחיילת שגנבה מסמכים כדי לחשוף מחדלים שהביאו למוות מיותר של פלסטינים (😴😴😴).

אני לא פוסל את האפשרות שהמילה ״מרגלת״ קיבלה חיזוק נוסף בזכות ההתחרזות המושלמת שלה עם המילה ״חיילת״ – שכזכור, נבחרה מתוך שיקול אתי טהור, של דיוק העובדות.

אלא שגם ״חיילת״, ברטרוספקטיבה, אולי לא הייתה המילה הכי מתאימה… אם להיות כנים, אני חושב שממרחק השנים, הרבה יותר קל להסתכל על גניבת המסמכים האלה כנדבך בקריירה העיתונאית של קם – מאשר בקריירה הצבאית שלה.

איטס קומפליקייטד🤷.

בכל מקרה, כדי לסגור את הסיפור מהצד שלי – אני אחזור לאותו יום שבו פורסמה הפרשה – 8 באפריל 2010.

בשעה שתיים בצהריים (זה תמיד שתיים בצהריים), הסיר בית המשפט את הצא״פ – ועלינו לאוויר עם הכתבות שהכנו, כמו כל שאר כלי התקשורת. הייתה המולה גדולה במערכת, כשעיקר תשומת הלב מופנית – כמו בדרך כלל במקרים כאלה – לשאלה ״מה המתחרים מפרסמים״ (שזה בעצם ״מה פספסנו״). נערכו בירורים קדחתניים, עדכנו והוספנו מה שצריך.

בתוך כל ההמולה הזו, הרגשתי פתאום טפיחה קלה על הכתף. הסתובבתי, ומאחוריי עמדה דמות בכירה ביותר באימפריית מוזס – אדם שלא היה לי שום מגע ישיר איתו עד אותו רגע, בשנה פלוס שעבדתי שם, נכון לאז.

״אמיר״, הוא פנה אליי בהיסוס, ״יש לי בקשה קטנה מ… ענת״.

״הממ?…״

״היא תשמח אם תוכל להחליף את התמונה שלה שנמצאת בכתבה, בתמונה אחרת, קצת פחות… לא מחמיאה.״

השבתי לו שזו התמונה היחידה שיש לנו אישור להשתמש בה.

״אני מבין״, הוא ענה. ״תן לי לעזור לך… קח את התמונה שאשלח לך במייל.״

הוא שלח את התמונה – והיא הוחלפה עד מהרה בכתבה, לפנים משורת הדין.

בקיצור, לפחות יצא לענת קם משהו מהשנים שהספיקה להעביר ככתבת ברנז׳ה… הנה, אחד המקורות שלה החזיר לה טובה, ברגע בו היא הייתה צריכה אותה יותר מכל.

כמו כל שקר טוב

תכלס, את כל הסיפור הזה סיפרתי – בשביל הקטע עם התמונה.

זו אנקדוטה נהדרת לסיים איתה את הסיפור, כי כך הוא עוזר להמחיש בצורה מושלמת איך באמת עובד העסק: מהו ספקטרום השיקולים המגוון שנכנס לתוך ״מסגור של סיפור״ – מהיומרה האתית והערכית, דרך סנסציוניות ותאוות רייטינג, ועד התחום האפור, הקצת ״מלוכלך״, של עסקאות תן-וקח שנרקמות מאחורי הקלעים בין עיתונאים למקורות אינטרסנטיים.

אתם לא תאמינו איזה נתח עצום מכל ה״סחר-מכר״ הזה, מה שנקרא ״הון-שלטון-עיתון״ – מתמקד בתמונות. לפעמים נדמה שזה הדבר היחידי שמשנה לאנשים.

תהיתם פעם, למשל, למה כמעט בכל ידיעה בנושא פלילי או משפטי, מופיעה תמונה (או כמה) של עורך דין? הרי תכלס, למי אכפת איך נראים התובעת או הסנגור?… כנראה לא תופתעו לשמוע ב-99% מהמקרים, הסיבה לכך היא שעורך הדין שבתמונה הוא מקור המידע שמופיע בידיעה – והתמונה, יחד עם השם שלו (כל עוד יאייתו אותו נכון!), הם התשלום שהוא קיבל על כך, בצורת יחסי ציבור בחינם.

זה נכון אפילו יותר אצל פוליטיקאים, שהם כמובן אלופי ההדלפות לתקשורת. החבר׳ה האלה יהיו מוכנים שיכתבו עליהם כל דבר – הם אפילו יתפשרו על האידאולוגיה שלהם בלי לחשוב יותר מדי, כשהם נושאים ונותנים על מילותיהם שיפורסמו כציטוט – כל עוד תצורף תמונה מחמיאה.

לפעמים, אלה עסקאות סיבוביות מורכבות יותר: הם מספקים מידע לידיעה אחת (כמו למשל לכלוך עסיסי על היריבים הידועים או הסמויים שלהם) – ומקבלים בתמורה הבטחה שבכתבה אחרת, שכן קשורה אליהם, ישבצו את התמונה המחייכת ומלאת החיוניות מהסטודיו. אבל אם הם ״בוגדים״, ומספקים סקופ למתחרים – ״יענישו אותם״ כשבמשך חודשים ישתמשו בכל כתבה בעניינים בתמונת הפפראצי שבה הם נראים כמו זומבים, אחרי לילה של הצבעות במליאת הכנסת.

באחד המקרים הכי מופרעים (מני רבים) שהתרחשו במסגרת תיק 4000, התברר עד לאיזו רמת טירוף הגיעו שורה שלמה של מלחכי פנכה, שנרתמו כדי לוודא שבדף הבית של אתר וואלה, בהפניה לידיעה על הלווייתו של אריק שרון ב-2014 – תופיע תמונה של שרה נתניהו לצד ג׳ו ביידן:

לא תמונה של המנהיג המנוח, לא של בניו האבלים, לא של הארון מורד אל הקבר – אלא חלק חתוך מתוך תמונה של הקהל, שבו רואים את אשת ראש הממשלה בין בעלה לנשיא ארה״ב. אפשר להניח ש-99% מהגולשים שרפרפו על דף הבית אפילו לא נכנסו לכתבה על ההלוויה – אבל בתודעה שלהם נצרבה התמונה הזו.

בקיצור, כולם יודעים טוב מאוד מה הם עושים. תמונה היא חלק מאוד מרכזי במסגור של הסיפור. פרצוף של בן אדם – זה מה שאנשים זוכרים.

הנה למשל👇 שתי התמונות של ענת קם: הימנית היא זו שקיבלנו מעידו קינן, ששובצה בתחילה בכתבה – והשמאלית היא זו ש״דרסה״ אותה אחרי כמה דקות, ללא קרדיט, לאחר שהגיעה ממקור… עלום. תחשבו בעצמכם איזה רושם היה נשאר איתכם, בשני המקרים, אחרי קריאת הכתבה על ״החיילת המרגלת״. צאו מנקודת הנחה שרוב הסיכויים הם, שכהרגלכם – לא הייתם מתעמקים יותר מדי בכתבה עצמה, מעבר לכותרת ולתמונה.

הגענו לסוף הפרק, ובאמת טוב שבדיוק הזכרתי את תיק 4000 – כי אני מתחיל בשעה טובה לצמצם עליו.

הטענה המרכזית של ההגנה בתיק הזה, היא ״מה אתם רוצים??? ככה התקשורת עובדת! הכול זה ׳תן וקח׳, ולכלי התקשורת יש יחסים כאלה עם כל הפוליטיקאים. זה בזאר טורקי אחד גדול של מילים ותמונות – וביבי השתתף במשחק הזה כמו כולם״. 

כמו כל שקר טוב – גם השקר הזה יושב על בסיס של אמת.

בחירת מילים לכותרות ושיבוץ תמונות – אלו באמת שניים מהמקומות המרכזיים שבהם מורגש האימפקט של עבודת עריכה. בעולם אידיאלי, ההחלטות האלה מתקבלות על פי שיקולי עניין לציבור, אתיקה ומצפן ערכי. במציאות, בהרבה מקרים מתערבבים עוד כל מיני שיקולים, רובם סמוי מעין הקורא, כמו במקרה שהדגמתי כאן. זה אכן חלק אינטגרלי מהעבודה.

מלבד כותרות ותמונות, יש גם עוד דרכים, יותר מתוחכמות, שבעזרתן פרקטיקות עיתונאיות מעצבות את התודעה שלכם בלי שתשימו לב, בשירותם של כל מיני אינטרסים. כמו שראינו יפה השבוע אצל איילה חסון, גם לתוכניות החדשות והאקטואליה בטלוויזיה יש את השיטות שלהן, שתורמות את חלקן המכובד למניפולציה של דעת הקהל.

התכוונתי להרחיב על עוד כמה מהשיטות האלה בפרק הזה, אבל נסחפתי ונסחפתי עם הסיפור הבאמת-מעניין של ענת קם… אז אני אעצור אחרי 4,000 וקצת מילים, ונמשיך עם זה בפרק הבא. נתראה שם!